פסוק 64: ידידנו העליון

• חשיבות הלימוד וההתבוננות בתורה
• יישום התורות הלכה למעשה בחיי היומיום שלנו

אבני חכמה: פסוק 64 (להורדה)

מיהו החבר העליון, תמיד עוזר בשעת צרה?

תשומת לב להנחיות הרוחניות הנלמדות באמצעות לימוד והתבוננות.

עכשיו, כמה מכם אמרו המורה הרוחני. אבל המנטור הרוחני לא בהכרח תמיד יהיה שם פיזית. נפשית, אצלך יוגה גורו להתאמן, הם שם. אבל זה חלק מביצוע ההנחיות הרוחניות שנלמדו מלימוד והתבוננות. אז המורה שלך בעצם להיות שם פיזית, אנחנו לא יודעים. אבל כדי ליצור את התחושה הזו של תמיכה, וכדי להבין איך להתמודד עם הבעיות שלנו, עלינו לזכור את התורות שלמדנו מהמורה שלנו - ואז לחשוב עליהן ולהוציא אותן לפועל. , וללמוד ולמד אותם היטב. ואז, כשיש זמן של צורך, נוכל להבין מה לתרגל ונוכל לתרגל זאת. במקום פשוט ללכת כמו, "אה, אני לומד דהרמה כבר חמש עשרה שנה ועכשיו ההורים שלי מתו ואני לא יודע מה לעשות. אני פשוט מרגיש הרוס". אתה יודע? אם אתה במצב הזה אז משהו לאורך חמש עשרה השנים האלה... התעלמת ממשהו בשלב הזה.

קודם כל, עלינו להתאמץ כדי ללמוד את התורות. ואז אנחנו צריכים לקחת את התורות איתנו הביתה ולחשוב עליהן, להתחיל ליישם אותן מיד, ואז כשמתעוררים מצבים יש לנו כבר קצת היכרות עם הטכניקות האלה ונוכל לזכור אותן ולהפעיל אותן. או, אם אתה לא זוכר באותו רגע, מה שאני עושה זה ה-9-1-1 שלי ל- בּוּדְהָא, ולחשוב, "בסדר, אם ה בּוּדְהָא האם היו כאן והצגתי את הבעיות שלי, או אם המורה שלי היה כאן ואני הצגתי את הבעיה שלי, איזו עצה הם היו נותנים?" ואז זה מאלץ אותי לחשוב על התורות ששמעתי. כי כשיש לנו בעיה המורה שלנו לא מתכוון לתת שום עצה מלבד התורה. ולחשוב על אילו תורות ליישם באיזו שעה בחיינו, ולהיות מסוגלים להבין זאת בעצמנו כשאין לנו מישהו לידנו שיכול לעזור לנו.

זו הסיבה שכתוב "החבר העליון תמיד עוזר בשעת צרה". זה לחזור לעצמנו, לא? החבר העליון לא בחוץ. זה התרגול הפנימי שלנו, הקשר הפנימי שלנו עם הדהרמה שפיתחנו במהלך השנים. ועל זה אנחנו באמת צריכים לסמוך. כי אחרת בכל פעם שיש לנו בעיה, שהיא, כאילו, יומיומית, אז אנחנו אבודים.

זה מפתיע אותי…. טוב, זה כבר לא מפתיע אותי, אבל פעם. היינו עושים נסיגה, למשל, על עזרה למתים ולנפטרים לאחרונה, ואני נותן את כל ההנחיות כיצד לעשות דברים לפני שמישהו מת, אחרי שמישהו מת, וכן הלאה. ואז כמה חודשים לאחר מכן מישהו שהיה בריטריט היה כותב ואומר, "דודה שלי, דודי, (מי שזה לא היה) פשוט מת, מה אני עושה?" וזה כאילו המוח שלהם ריק לגמרי באותו רגע, אתה יודע, בגלל ההלם של מישהו, יקר, גוסס. אבל זה הזמן המדויק שבו אנחנו צריכים לסמוך באמת על התרגול שלנו. אז אני נותן להם הוראות שוב, אבל, אתה יודע, מה היה קורה אם לא הייתי שם כשהם יתקשרו? מה הם היו עושים? אנחנו צריכים להיות מסוגלים ללמוד את הדברים האלה ולזכור אותם, ולזכור ליישם אותם כשיש לנו בעיה. לא רק לשמור אותם כתרופות נגד נחמדות הכתובות במחברות שלנו ושאנחנו שמים איפשהו ולעולם לא מסתכלים עליהן שוב.

המילה מיינדפולנס כאן: "תשומת לב להוראות הרוחניות". המילה מיינדפולנס היא אותה מילה ל"זיכרון". אז, לזכור את ההוראות הרוחניות שנלמדו דרך לימוד והתבוננות.

[תגובה לקהל] אני יודע בעצמי שלפעמים זה יקרה... אתה יודע, כשאעשה את ה-9-1-1 הקטן שלי, אקבל דבר ספציפי: מדיטציה על המוות, מדיטציה על טוב לבם של אחרים, באשר הוא. ומדי פעם אני רק אשמע - אתה יודע, כשהמוח שלי מסתובב -למה כן רק יגיד, "שמור על זה פשוט, יקירי." ואתה יודע, כן, זהו. למה אני מסבך דברים מאוד?