פסוק 16: עומס האגרגטים המזוהמים

• חמשת האגרגטים המזוהמים שלנו מותנים במצוקות ו קארמה
• אין אבטחה בסמסרה
• יצירת חוכמה וחמלה היא הדרך לשלום מתמשך

אבני חכמה: פסוק 16 (להורדה)

על פסוק 16 עכשיו:

"מה המשא כבד לנשיאה, קשה להניח אותו ותמיד מזיק?"

תחשוב על הפסוק שאתה אומר כשאתה לוקח את שמונה המהאיאנה הוראות. אולי ייתן לך רמז.

האגרגטים המזוהמים. "מצרפים סמסאריים משלו מותנים על ידי קארמה וייסורים".

מהו המשא כבד לנשיאה, קשה להורדה ותמיד מזיק?
אגרגטים סמסאריים משלו המותנים על ידי קארמה וייסורים.

האגרגטים המזוהמים שלנו, או האגרגטים המזוהמים שלנו. הזיהום אומר שהם תחת השפעת בורות. לא בהשפעת חוכמה וחמלה, אלא בהשפעת בורות.

יש לנו את חמשת האגרגטים. יחד הם מרכיבים את גוּף ואת המוח. מצטבר הטופס הוא ה גוּף, אז יש לנו ארבעה אגרגטים נפשיים: רגשות, אפליה, גורמים רצוניים (גורמי התניה, שהם תיק אחיזה לכל מה שאתה לא יודע איפה לשים), ואז הרביעי הוא התודעה הראשונית. אלה מה שאנחנו אומרים מרכיבים את האדם. או שאנחנו יכולים לומר שהם הבסיס לייעודו של אדם. בהתלות בחמישה אלה אזי האדם נזקף או מיועד.

הם מותנים בבורות ו קארמה במובן שדרך המוח שלנו זה לא מבין איך אנחנו קיימים ואיך תופעות קיימים אז אנחנו יוצרים התקשרות, כעס, קנאה, גאווה, עצלות, כל שאר הטובים... אתה יודע, כל הדברים שגורמים לך להרגיש אומלל מבפנים. ואז הדברים האלה - מלבד התקשרות, זה קצת גורם לנו להרגיש טוב לזמן מה, עד שאנחנו לא משיגים את מה שאנחנו רוצים, אז אנחנו תקועים באומללות - אבל באמצעות מצוקות הנפש השונות האלה אנחנו עושים פעולות: (למשל) מעלים את המעמד שלנו, לעשות מניפולציות על אנשים, לנסות להשיג את מה שאנחנו רוצים, להרוס את מה שאנחנו לא אוהבים. פעולות אלו משאירות אז זרעים קארמתיים, או חביון קארמתי, בזרם התודעה שלנו. כאשר הגורמים ו תנאים מתאחדים, ואז שאריות האנרגיה שנשארו מהפעולות שלנו - חביון קארמה או זרעים קארמתיים אלה - הם מבשילים והם משפיעים על מה שאנו נולדים, על מה שאנו חווים, על הפעולות הרגילות שלנו, על הסביבה בה אנו נולדים. דברים על החיים שלנו, כולל זה העיקרי, מה שאנחנו נולדים בתור. איזה אגרגטים אנחנו מקבלים - מה גוּף ודעת שאנו נוקטים - נשלטת על ידי הבורות, היסורים, ולאחר מכן כל הפעולות שאנו עושים.

זה בדרך שאנחנו לא חופשיים. אנחנו מוגבלים בבורות ובמזוהמים קארמה שאנו יוצרים. ברגע שנולד במצרפים האלה - ברגע שיש לנו את זה גוּף ודעת - אז אנחנו באמת לא חופשיים. אנחנו אוהבים לחשוב שאנחנו חופשיים. כמה אנחנו חופשיים? יש לנו גוּף שמזדקן וחולה ומת בלי לבקש מאיתנו רשות. ואנחנו לא יכולים לשלוט בזה. זה הולך להזדקן לא משנה מה נעשה. זה הולך להיות חולה. זה הולך למות בסוף היום. אנחנו לגמרי משועבדים לזה גוּף זה יעשה מה שהוא רוצה בהתבסס על בורות והמזוהמים קארמה. אותו דבר עם המוח שלנו. אנחנו מתיישבים ל מדיטציה והמוח הולך לכאן, הולך לשם. יש לנו כל מיני רגשות שאנחנו לא באמת רוצים שיהיו לנו. ואז אנחנו אומרים שאני לא רוצה לקבל את הרגש הזה, אני רוצה להיפטר ממנו, וממילא הוא שם. אז אפילו המוח שלנו לא חופשי. פשוט בגלל דפוסי הרגלים אלו, פשוט בגלל בורות והשפעתה על חיינו.

זו הסיבה גוּף והשכל שיש לנו פחות משביע רצון, ולמה השביעי הדלאי לאמה הוא קורא לזה "העומס הכבד לנשיאה". זה כאילו האדם הוא השוער והאגרגטים הם מה שאנחנו סוחבים איתנו. אנחנו רוצים להיות מאושרים, אבל מה יש לנו על הגב? הערימה הזו של חמש לבנים כבדות באמת. אז זה כבד. "קשה להניח מהיד." אנחנו לא רוצים להניח את זה כי אנחנו כל כך קשורים לזה. כלומר, אנחנו מאוד קשורים לשלנו גוּף, נכון? שֶׁלָנוּ גוּף נהיה חולה, זה מזדקן, זה מת. ובכל זאת אנחנו אוהבים את זה גוּף. נכון שזה מוזר?

אני לא אומר שאנחנו צריכים לשנוא את שלנו גוּף, ולהרוג את עצמנו בהחלט לא עושה טוב. זה רק גורם נזק. אבל זה מוזר איך זה גוּף- שאינו המקור לאושר או ביטחון לטווח ארוך, או רווחה - הוא משהו שאנחנו כל כך קשורים אליו ואנחנו לא רוצים לוותר עליו. כי בסוף החיים, כשאנחנו עוזבים את זה גוּף המוח אומר, "אני רוצה עוד אחד! תן לי עוד אחד! כי אני צריך זהות! וגם א גוּף נותן לי זהות". אז, מונע על ידי ייסורים ו קארמה ובורות המוח נמשך לאחר גוּף והנה אנחנו הולכים שוב, משחזרים את כל הסצנה.

"כבד לנשיאה, קשה להניח, ותמיד מזיק." במילים אחרות, לא משנה במה אנו נולדים מחדש, כל עוד שלנו גוּף והמוח נתון בהשפעת ייסורים ו קארמה לא יהיה שלום בר קיימא. לא משנה במה אנחנו נולדים מחדש, לא משנה כמה כסף יש לנו, לא משנה כמה מעמד חברתי יש לנו, לא משנה אם העולם חושב שאנחנו הדבר הכי טוב שהיה לו אי פעם וכולם בעולם אוהבים אותנו... אף אחד מהדברים האלה לא יפתור את הבעיה שיש א גוּף ונפש בשליטה של ​​ייסורים ו קארמה. הדרך היחידה לפתור את הבעיה היא על ידי יצירת חוכמה שמבינה את ההיפך ממה שבורות תופסת בו. במילים אחרות, החוכמה שמבינה איך הדברים קיימים באמת, יש בכוחה להתגבר על הבורות. כאשר מתגברים על הבורות אז היסורים לא יכולים להתעורר, אז אנחנו מפסיקים ליצור את קארמה לקבל לידה מחדש. ואז, אם אתה ב- בודהיסטווה נתיב, אתה מתחיל לפתח את היכולות להפגין גופים שונים במקומות שונים ביקום כדי להועיל ליצורים חיים אחרים. אז אנחנו חייבים לעשות משהו עם חמשת האגרגטים המזוהמים האלה. זה מה שהוא אומר. והחוכמה היא הפתרון.

אחרת, לפנק את חמשת האגרגטים האלה... אנחנו עושים את זה מאז זמן חסר התחלה. זה כמו, כמה הנאה אתה יכול לחוות עם שלך גוּף לפני שזה רק יהיה שידור חוזר של מה שעשית בעבר. כלומר, אתה יוצא לשתות ולסמם, אתה מרגיש מצוין, עד למחרת בבוקר. אז אתה צריך לעשות את זה שוב. אתה יוצא ויש לך מערכת יחסים, וזה פנטסטי, עד שזה לא. ואז אתה צריך ללכת למצוא מישהו אחר. יש לך את העבודה המושלמת, שהיא סופר-דופר, עד שדברים ישתבשו. אתה יודע? זה כאילו, בתוך הקיום המחזורי אין הזדמנות לשלום מתמשך במוחנו. או כל סוג של ביטחון מתמשך.

כי אנחנו תמיד מחפשים ביטחון בתוך סמסרה. סמסרה מתכוון לדבר הזה של לידה מחדש שוב ושוב ושוב בהשפעת הבורות. אנחנו תמיד מחפשים סוג של ביטחון. "אני רוצה לתקן הכל ולעשות את זה בדיוק כמו שאני רוצה, ואז זה יישאר ככה."

האם זה אפשרי? זה אומר לעצור את הזמן. זה אומר ששום דבר לעולם לא ישתנה, הכל יקפא. האם זה אפשרי? לעשות דברים שהם בטבע של שינוי כל רגע, להקפיא אותם? בלתי אפשרי. אז מנסים לסדר את הברווזים שלנו ולהקפיא את זה, אתה יודע? זה כאילו, בסדר, אני הולך לצלם ועכשיו זה קפוא והכל יישאר ככה... בלתי אפשרי.

יצירת חוכמה וחמלה הן הדרך היחידה למצוא איזושהי שלווה והקלה מתמשכת. והנאה.

[בתגובה לקהל] בסדר, אתה עושה את אותו הדבר שוב ושוב, וזה כמו, "אוי, זה כל כך עצוב שאני עושה את זה. אוי אוי לי." ואתה נכנס לדיכאון. במקום לומר, "עכשיו, אני צריך לצאת מהקיום המחזורי."

ובכן, חלק מזה קורה, קודם כל, כי אין לך את השקפת העולם של הקיום המחזורי, יש לך רק את השקפת העולם של החיים האלה. ואתה עדיין תופס את האושר של החיים האלה. כי…. למה אנחנו עצובים? כי אין לי את האושר של החיים האלה. אם אתה כל הזמן מפתח את תפיסת העולם, זה רק חיים אחד בין אינסוף תקופות חיים קודמים חסרי התחלה, ולמה אני כאן? בגלל בורות. ומהי משמעות החיים שלי? ואיך אני יכול להפוך את זה למשמעותי? ואז כשאתה רואה שהדברים האלה - אתה ממשיך לעשות את אותם הדברים שוב ושוב וזה לא עובד... ואז אתה מתחיל לומר, "אה, אני יכול לעשות משהו אחר." אבל כל עוד המוח עדיין אומר, "אבל אני רוצה את האושר של החיים האלה. וזה כל כך עצוב שאני לא מבין את זה. ואני רוצה להיות מתרגל דהרמה ולהיות מואר, אבל אני גם רוצה את האושר של החיים האלה. אני לא רוצה לוותר על שום דבר". ימין? אני רוצה את העוגה שלי, וגם אני רוצה לאכול אותה. ואני רוצה שהנירוונה תגיע מבלי ליצור את הסיבות לכך, כי אני עסוק מדי בלהיות מעורב בסמסרה שלי וליהנות ממנה. וזה כל כך עצוב אם אני לא יכול לקבל את כל האושר שאני רוצה.

[בתגובה לקהל] אה כן, "אני מתרגל דהרמה גרוע!" שוט שוט שוט. ביט ביט. [צחוק]