פסוק 36: העבד בבעלות כל אחד בעולם

• יש הבדל בין יהירות לביטחון עצמי
• אנשים חסרי ביטחון עצמי הופכים את עצמם לעבדים לדעות של אחרים
• אנחנו צריכים ללמוד להעריך את עצמנו בדרכים מציאותיות

אבני חכמה: פסוק 36 (להורדה)

מי הופך את עצמו ברצון לעבד בבעלות כל אחד בעולם?
אדם רפה נפש שאין לו ביטחון עצמי.

ביטחון עצמי שונה מאוד מהתנשאות. אנחנו צריכים להיות מאוד ברורים לגבי ההבדל. יהירות היא מלאכותית לשאוב את עצמנו ללא בסיס, ולהיות קשור מאוד להציג את עצמנו כחזקים. ויהירות בדרך כלל נובעת מחוסר ביטחון עצמי. כי כשאנחנו באמת מאמינים בעצמנו אנחנו לא צריכים לפרסם. אנחנו מפרסמים כשאנחנו לא באמת מאמינים בעצמנו.

מצד שני, כשאנחנו בטוחים בעצמנו אז אנחנו יכולים להיות צנועים. ואנחנו יכולים להגיד שאנחנו טועים. ואנחנו יכולים להגיד שאנחנו לא יודעים. כי האגו לא מעורב בכל זה. אין שום איום על האגו שלנו בלומר "אני לא יודע", או מה שזה לא יהיה. ואילו עבור האדם השחצן יש הרבה איום, כי הם לא באמת מאמינים בעצמם.

ואז מגיעה השאלה כאן: מישהו שחסר לו ביטחון עצמי - ובדרך זו הוא רפה נפש - איך הוא הופך לעבד של כל אחד בעולם?

ובכן כשחסר לנו ביטחון בעצמנו, כשחסר לנו ביטחון בעצמנו נופים או המעשים שלנו או המחשבות שלנו, אז אנחנו מאוד רגישים למה שאנשים אחרים חושבים עלינו. כי אמון בעצמנו כרוך בהכרת עצמנו. זה טומן בחובו מידה של כנות ויכולת להעריך את מעשינו שלנו בצורה מציאותית.

כשאין לנו ביטחון עצמי אין לנו את היכולת להעריך את עצמנו בדרכים מציאותיות כי אנחנו תמיד מחפשים בחוץ אנשים אחרים שיגידו לנו שאנחנו בסדר. אז במקום לדעת שאנחנו בסדר כי אנחנו בודקים את המוטיבציה של עצמנו, אנחנו בודקים את המעשים שלנו, אנחנו בסדר עם התנצלות וכן הלאה. או הכרה בטעויות שלנו. כשאנחנו לא בקשר עם עצמנו בצורה כזו אז אנחנו תלויים לחלוטין בכל השאר, "תגיד לי מי אני, תגיד לי אם אני טוב." אז כל מה שכולם אומרים לנו, אנחנו מאמינים. וזה משפיע על המעשים שלנו. ומכיוון שאנחנו תמיד רוצים שאנשים יאהבו אותנו ויחשבו עלינו טוב אז אנחנו הולכים יחד עם כל מה שאנחנו חושבים שאנחנו צריכים להיות כדי לרצות אותם.

מקבל את מה שאני אומר? זה כאילו, אני לא יודע מי אני, או שאני לא בקשר עם עצמי, או כשאני מגיע למסקנה אני לא ממש מכבד את זה, אבל אני תמיד מטיל ספק בעצמי. אז מישהו אומר לי, "אוי, מה שאתה מאמין הוא לא נכון," ופתאום אני אומר, "אההה, אולי הם צודקים!" ואז האדם הזה רוצה שאעשה דברים בצורה מסוימת אז אני עושה את שלושת ההשתטחות שלי ועושה את זה בדרך שלו כי חייבת להיות להם יותר חוכמה ממני והם אומרים לי מי להיות כדי שיאהבו אותי. ואני כל כך תלוי באנשים אחרים שיאהבו אותי - כדי להרגיש טוב עם עצמי - שאעשה עשרה סיבובים לאחור כדי לקבל את אישורם. אז אנחנו מאבדים את עצמנו. אנחנו הופכים עבדים למה שאנשים אחרים רוצים שנהיה. או מה שאנחנו חושבים שהם חושבים שאנחנו צריכים להיות. וזה בהחלט עשייה מטורפת.

אני מניח שבמונחים פסיכולוגיים מודרניים היית קורא לזה להיות "משמח אנשים". או להיות תלוי בשיתוף. משהו כזה. אבל הרעיון הוא לא לחשוב לבלבל בין ביטחון עצמי לשחצנות ואז לחשוב, "אוקיי, אני יודע מה נכון, אני לא מקשיב לאף אחד," ולהיות מאוד עקשן ונוקשה ויהיר. זה לא הפתרון. כי זה עדיין מבוסס על לא להאמין בעצמנו. מה שאנחנו צריכים זה דרך להעריך באמת את המניעים והפעולות שלנו, כך שכאשר הגענו למסקנה או שבדקנו את האמונות שלנו, או מה שזה לא יהיה, אנחנו מרגישים בטוחים בהן, ויש להן סיבות טובות מאחוריהן. , אז אנחנו לא נכנסים סתם ספק כשמישהו לא מסכים איתנו. ובכל זאת, מצד שני, כשמישהו נותן לנו משוב אנחנו לא הולכים, "אני כל כך בטוח בעצמי, אל תספר לי כלום." כי זה מעיד על, שוב, לא באמת להאמין בעצמנו. אז אנחנו צריכים להיות מסוגלים לקחת את המשוב ולהעריך אותו ולראות: האם הוא תקף או לא תקף? כי יש אנשים שנותנים לנו משוב, והם רואים עלינו דברים שאנחנו לא יכולים לראות, ומה שהם אומרים הוא באמת תקף, ואנחנו חייבים לומר, "תודה רבה." אנשים אחרים נותנים לנו משוב וזה לגמרי השלכה של המוח שלהם שאין לו שום קשר אלינו. ובמקרה כזה אנחנו עדיין אומרים, "תודה רבה", אבל לא שמים לב לזה.

זה כולל הרבה התבוננות פנימית ובדיקה פנימה כדי לדעת מהי השקפה מציאותית, מה לא.

אחרת אנחנו הופכים את עצמנו לעבדים כי כולם מכירים אותי טוב יותר ממה שאני מכיר אותי, אז כל מה שהם רוצים שאעשה או אהיה אני אעשה או אהיה כי הם חייבים להיות צודקים. והם יאהבו אותי אם אעשה את זה. והחוק הראשון ביקום שלי הוא שכולם חייבים לאהוב אותי. לאף אחד אסור לא לאהוב אותי. כי אם מישהו לא יאהב אותי, זה אולי אומר שאני אדם רע. ומכיוון שאני לא יכול להעריך את עצמי, או להעריך את עצמי במדויק, אם מישהו לא אוהב אותי אני מקבל כמו, "בלה, אז אני חייב להיות נורא לגמרי. אם הם לא אוהבים אותי."

כאשר, אתה יודע, זה עולם חופשי. לאנשים יכולים להיות דעות משלהם. הם יכולים לאהוב אותנו. הם לא יכולים לאהוב אותנו. זה לא אסון אם הם לא אוהבים אותנו.

אתה הולך, "כן זה כן! זה אסון. כולם חייבים לאהוב אותי!"

אנחנו יכולים לתת לכמה אנשים קצת מקום? ושלא יאהבו אותנו אם הם לא רוצים לחבב אותנו?

לעולם לא.

[בתגובה לקהל] אתה אומר מתי אתה ספק את עצמך ואז אתה ספק גם המניעים של אחרים. ואז אם הם אומרים לך שהם עשו משהו עם מוטיבציה אדיבה, אתה אומר כאילו אתה צריך פשוט לתת להם את היתרון של ספק ולהאמין שכן.

זה נכון. לפעמים אנחנו לא מודעים למוטיבציה שלנו. או לפעמים אנחנו חושבים שהמוטיבציה שלנו היא X, אבל יש עוד המון דברים מאחורי זה שאנחנו לא מודעים להם שמשפיעים עליו. ולכן אני חושב שבגלל זה מועיל לגור קרוב למורה ולגור קרוב ל Sangha קהילה כי האנשים האלה מציינים לנו דברים, או שואלים אותנו שאלות שעוזרות לנו לבדוק את המוטיבציה שלנו.

לא, אבל באמת…. ושמתי לב לעצמי שלפעמים אני חושב שהמוטיבציה שלי היא X, וזה כאילו שלוש או ארבע שנים אחר כך אני אלך "אוי אלוהים, מה חשבתי? כל כך יצאתי לאכול צהריים אז." אתה יודע? "חשבתי שאני עושה את זה עם המוטיבציה הזו, אבל ילד, המוטיבציה שלי הייתה די רקובה".

כשאני רואה את זה, אז אני בעצם אומר, "טוב, זה טוב." זה טוב מאוד כי זה אומר שאני יכול לראות דברים בצורה ברורה יותר.

כשיש לי מוטיבציה ברורה אבל מתחת אני מרגיש שמשהו לא כל כך טוב, אז אני בדרך כלל מפסיק, ובדרך כלל אומר, "אוקיי, מה קורה בפנים? מהי ההרגשה הזו שאני חש? האם זה פחד? האם זה חוסר ביטחון? האם זה כעס? מה זה שאני חש?" ואז אם אני יכול לראות מה זה הרגש הזה, קל יותר לראות איך הרגש הזה יכול להשפיע על המוטיבציה שלי. זה כאילו, בסדר, אני הולכת לכיוון הזה, אבל משהו בפנים מרגיש לא נוח, ואז אני מגלה, הו, אני די חרדה כי אולי זה וזה והדבר השני יקרה. אז אני יכול להשתמש בדהרמה כדי להתמודד עם הרגש הזה. אתה יודע, שוקלת למה אני כבר מניח שהאדם השני יגיד את זה. או אפילו אם הם אמרו את זה, למה שזה יהיה כל כך נורא? ותעבוד על כל הסצנה הזו ותנקה את זה. ואז להיות מסוגל לחזור למוטיבציה שלי ולהסתכל על המצב הנוכחי בצורה ברורה יותר. ויותר נכון.

אז אני חושב שזה משהו שמאוד עוזר לנו מדיטציה להתאמן לעשות. ולפתח את הרגישות הפנימית הזו למצב שמשהו לא מרגיש כמו שצריך במוטיבציה שלנו.

[בתגובה לקהל] נקודה טובה. כשאין לנו ביטחון במשהו אז חשוב לתת לעצמנו קצת אמפתיה ולהיות אדיבים לעצמנו. ולדעתי יש גם קצת גישה שובבה. אני מתכוון, דיברת על תחושת אי נוחות לדבר באנגלית, אתה יודע, אולי תעשה טעות. כשנסעתי לאיטליה לא ידעתי שום איטלקי. אז כל מה שעשיתי זה לומר מילה באנגלית עם -o או -a בסוף, ולהניף את ידי, ואנשים הבינו. ואתה יכול להניח בדרך שאנשים יהיו אדיבים. במקום להניח שהם הולכים לשבת שם ולהגיד "אתה יודע, היית צריך ללמוד אנגלית כשהיית בן שלושה חודשים." אתה יודע? כלומר, אנשים מבינים שלא יודעים את השפה. אז תן לאנשים אחרים הפסקה, אתה יודע? לא כולם יעמדו שם מוכנים לשפוט אותך.

[בתגובה לקהל] זו נקודה די טובה, שלפעמים כשאנחנו צריכים משהו צריך קצת ביטחון כדי לשאול. כי אולי האדם השני יגיד לא. ואז אנחנו פשוט נכנסים ל"אוי, הייתי כל כך גרוע ששאלתי, והם לא אוהבים אותי, הם לא אוהבים אותי, אני לא ראוי. אני לעולם לא אקבל את מה שאני רוצה. כל העולם נגדי. וואו!" ואנחנו חופרים לעצמנו בור, ואתה יודע, מה היא עשתה אתמול. [פנטומימה מוצצת אגודל] [צחוק]

לפעמים, אני יודע בעצמי, אם אני מרגיש ממש לא בטוח, אני כל כך מפחד לשאול כי אם האדם יגיד לא אז המוח שלי הולך להמציא מזה סיפור ענק. זה אומר שלא אכפת להם ממני, ואני לא שווה, וכל העולם עושה את זה, ובלה בלה בלה...

להיות מסוגל לומר, בסדר. אני רק מבקש את הדבר הזה. אני לא מבקש את כל הדברים שהדבר הזה מסמל לי. אני רק שואל, אתה יודע, "בבקשה תעזור לי להוציא את האשפה." ולהוריד את כל מה שאני זוקף: "אם אתה אומר כן לעזור לי להוציא את הזבל, זה אומר שאתה אוהב אותי ואתה אוהב אותי. ואם אתה אומר לא, זה אומר שאני עצלן ולא אכפת לך ממני...". אתה יודע? זה עוד דברים שאני מקרין על הפעולה של ביצוע האשפה. וזה כאילו, בסדר, בוא נדבר על זה ולא על כל הזבל האחר שאני שם עליו. ואז לתת לאדם הזדמנות. הם יכולים להגיד כן, הם יכולים להגיד לא. אם הם לא יכולים לעזור לי להוציא את האשפה אז אני יכול למצוא מישהו אחר שיעזור לי לבצע את זה. וזה לא אומר שבלה בלה בלה בלה כל הסיפורים האלה שאני ממציא במוחי.

כי אני חושב שחשוב להיות מסוגל לבקש עזרה כשאנחנו צריכים אותה. אחרת אנחנו בסופו של דבר תקועים כי אנחנו לא מסוגלים לסיים משהו כי אנחנו גאים מכדי לבקש עזרה. סוג זה של חוסר ביטחון וגאווה הולכים ביחד. הם לא? אני מרגישה כל כך חסרת ביטחון אז, "אני כולם ביחד. אני לא צריך שום עזרה."

וגם, כשאנחנו מבקשים עזרה זה נותן לאנשים אחרים הזדמנות להשתתף. זה נותן הזדמנות לחיבור. בעוד שאם יש לנו את הרעיון הזה "אני יכול לעשות הכל לבד", אז אנחנו לא יכולים להזמין אחרים להצטרף אלינו ולפתח איתם קשר.

[בתגובה לקהל] לפעמים אנחנו בטוחים בעצמנו, ואז מישהו צריך מתנדב ואנחנו "אני אני אני, הנה אני, אני אעשה את זה." ולפעמים אנחנו צריכים להסתובב קצת ולראות אם מישהו אחר רוצה לעשות את זה. וגם להסתובב ולעודד מישהו, אולי שצריך קצת עידוד, אבל שהוא מסוגל לעשות את זה במלואו.