פסוק 5: סוס הפרא של הגאווה

• גאווה יכולה להוות מכשול גדול בדרך הרוחנית, ולמנוע אותנו מהמטרות שלנו
• חשוב לטפח ענווה בתרגול שלנו

אבני חכמה: פסוק 5 (להורדה)

פסוק ה' של אבני חן של חוכמה עד השביעי הדלאי לאמה. הוא שואל את השאלה: "מהו סוס הפרא שזורק אחד מההר הוא עולה?"

מה אתה אומר? כאשר אתה מתקדם בנתיב, מהו המוח הבלתי נשלט שגורם לך ליפול? גאווה. יְהִירוּת. יְהִירוּת. מנפחים את עצמנו. הוא אומר: "גאווה...". אני מעדיף "יהירות" כדי לתרגם את זה. "יהירות שחושבת את עצמך נעלה ומתעכבת על התכונות הטובות של עצמך." אתה יודע? המוח הזה.

מהו סוס הפרא שזורק אחד מההר כאשר הוא עולה?
יהירות שחושבת את עצמך נעלה ומתעכבת על התכונות הטובות של עצמך.

גאווה לאורך השביל

תמיד אומרים שבתחילת הדרך אנחנו לא מתנשאים כי אנחנו לא יודעים כלום. אבל כשאנחנו לומדים קצת דהרמה אז קל לנו מאוד להתנפח. כי אז באים אנשים חדשים ואנחנו יכולים להסביר את זה ואנחנו יכולים להסביר את זה. ומכיוון שאנחנו יודעים את זה הרבה יותר מהם, הם מסתכלים עלינו ככה. [הסתכל עלינו.]

לחשוב שאנחנו יודעים יותר מאיתנו

ישנן שתי סיבות. האחת: כשאתה יודע קצת, אתה חושב שאתה יודע יותר ממה שאתה באמת יודע. כי אתה אולי מכיר את המילים אבל אתה לא באמת יודע את המשמעות. או שאתה אפילו יודע את המשמעות מבחינה אינטלקטואלית אבל לא הבנת אותה. או הרבה פעמים אתה מכיר את המילים, אתה חושב שאתה יודע את המשמעות, אבל למעשה יש לך תפיסה שגויה לחלוטין וזה מה שאתה מלמד לאנשים אחרים. מה שעושה הרבה יותר נזק מתועלת. אז מה יש להתנשא בזה?

מי לימד אותנו את מה שאנחנו כן יודעים?

בכל מקרה, כשאנחנו מלמדים את הדהרמה, מה יש בכלל להתנשא? כי לא המצאנו את הדהרמה. למדנו את זה מאנשים אחרים. אז התנפחתי, וחשבתי, "אני מתרגל נהדר, אני מורה נהדר, הבנתי את זה, הבנתי את זה. תראה, יש את כל התלמידים האלה בסביבה שחושבים שאני כל כך נפלא...". אתה יודע, מי אנחנו חושבים שאנחנו? ה בּוּדְהָא? אני מתכוון שאף אחד מהדהרמה לא הגיע מאיתנו. אז, אין סיבה להתנשא על ידיעת משהו. ובאופן דומה, אין סיבה להתנשא בגלל - גם אם יש לנו הבנות - בגלל ההבנה של משהו. למעשה, אם יש לך הבנה אמיתית אתה הופך להיות יותר צנוע.

ענווה במורה רוחני

אני ממש זוכר כאן, את גשה ישע טובדן, אחד המורים שלי. אתה זוכר אותו כשהוא הגיע ל-DFF? גשה-לה, השיער שלו תמיד קצת תקוע כאן. הוא היה זקן, שלו shemdap היה עקום. קצת כמו חלק מכם. [צחוק] שלו shemdap היה גבוה והגרביים שלו נפלו למטה. והיו לו את הנעליים הישנות והמטומטמות האלה. כי הוא היה מודט מעל דרמסלה. אתה יודע, מתי הוא יעשה זאת קורה [הקיפה] מסביב למקדש, כל הצעירים, הנזירים הצעירים עם חבילות הנייק שלהם והנעליים הנחמדות שלהם היו חולפים על פניו. אף אחד בעולם לא ידע מי הוא. הוא היה כל כך צנוע. כל כך צנוע. ובעיני זה באמת מעיד על סוג המתאמן שהוא היה.

אפילו המלווה שלו לוסאנג דודן אמר לי שכשהלך לבקתה של גשה-לה - כי לוסאנג דודן היה מביא לו אספקה ​​מדי שבוע - הוא אפילו לא ראה את הכלים הטנטריים של גשה-לה או משהו כזה. כשהוד קדושתו ביקש ממנו לנסוע לאיטליה הוא אמר "לא, אני לא רוצה לנסוע לשם. אני לא רוצה ללכת ללמד. אני שמח בבקתה הקטנה שלי." בכל אופן, אמר לו קדושתו, אז הוא עשה מה שהמורה שלו אמר. הייתי באיטליה בזמן שגשה-לה הגיע. הפכנו אותו לכס המלכות הגדול והנחמד הזה כדרך לכבד או למורה חדש. בווילטה - הקוטג' הקטן שבו הוא גר - הכינו כלי חרסינה נחמדים וכלי כסף והכל. וגשה-לה בא והוא נכנס לווילטה ואמר: "תפטר מהכלים וכלי הכסף האלה ותן לי צלחות פלסטיק." וַיָּבֹא אֶת הַמִּקְדָּשׁ בְּיוֹם הָרִאשׁוֹן וְהִרְאוּ אוֹתוֹ אֲנָשִׁים אֶל הַכִּסֵּא הַגָּדוֹל וְהוֹרִיד אֶת הַכַּד וְהִנִּיחָהּ עַל הָרִצְפָּה וְהִתְיַשֵּׁב עָלָיו. אני מתכוון שזה מסוג האנשים שהוא היה. הוא פשוט לא אהב שום דבר מהסוג הזה.

גאווה: מכשול לאורך השביל

אתה יכול לראות שאם המוח שלך מתנפח אז אתה יודע שאתה עולה להר אז סוס הפרא זורק אותך. אתה מנסה לתרגל את הדהרמה וליצור איזושהי סגולה וליצור מימושים, אבל היוהרה שלך הופכת להפרעה עצומה בזה וזורקת אותך להר ההכרות. כי גם, כשאתה חושב שאתה יודע הכל אז מה אתה יכול ללמוד ממישהו? וכמובן שכל הצמיחה הפנימית נעצרת. וזה הופך לבעיה אמיתית. כלומר, אנו רואים פעמים רבות במערב אנשים שלא היו אף אחד בטיבט מגיעים למערב והופכים למישהו. או מערביים שחושבים שהם מישהו כשהם לא. ואז באמת קורים הרבה דברים. אז אנחנו צריכים להיות מודעים לזה. כי זה לא רק פוגע בנו, אלא גם פוגע באנשים אחרים.

תרופות נגד גאווה

חשיבה על החסרונות היא חלק מהתרופה. אבל גם מה שהם ממליצים כשאנחנו סובלים מתנשאות זה מדיטציה על 18 המרכיבים, ושישה מקורות, שנים עשר מקורות וחמישה אגרגטים והכל, ואז אנשים הולכים, ובכן, מה זה כל הדברים האלה? ובכן, זו הנקודה. למעשה קשה להבין את הדברים האלה.

אבל אני מוצא שזה אפילו יותר טוב בשבילי... באתי לעולם הזה בלי לדעת כלום וכל מה שאני יודע, אפילו איך לדבר, אפילו איך לשטוף ידיים, הכל בא מאחרים. אז אין מה להיות שחצן לגבי עצמי. אני צריך להיות אסיר תודה להפליא לחסדם של אחרים, כי בלי החסד שלהם לא אדע כלום.

אתה יודע, לפעמים אנחנו כותבים ספר ואנחנו חושבים, "אה, אלה כל הרעיונות שלי. אני שם my רעיונות בספר." האם אנחנו באמת חושבים שחשבנו משהו שאף אחד לא חשב קודם? האם אנחנו באמת חושבים, "אוי, אני הראשון שחשבה כזו?" ובכן אנחנו חושבים כך. אבל מה הסבירות שאף אחד בכל זמן חסר התחלה - כולל ה בּוּדְהָא- האם היה לך אי פעם ידע כזה? זה לא.

כלומר אני תמיד מספר לאנשים עבודה עם כעס הוא נדבה מ-Shantideva. כי זה באמת ברור גניבת דעת. עם הספרים האחרים, הם גם נדונים. זאת אומרת שום דבר מזה לא בא ממני. אנשים באים ואומרים, "אוי, אני מאוד אוהב את הדיבור שלך." זה לא קשור אליי. הם אוהבים את הדהרמה. וזה מה שחשוב. אני לא המצאתי את זה. אין בזה שום דבר אני.

אני מוצא את זה מאוד מאוד עוזר לחשוב ככה. ולזכור שעד שאנחנו בעצמנו הופכים לבודהות אנחנו תמיד תלמידים.

[תגובה לקהל] מישהו שלא סתם אומר "אני יודע מה הכי טוב בשבילי", אלא ביהירות עיקשת מאוד אומר, "אני יודע מה הכי טוב בשבילי. אז אל תגיד לי מה לעשות." אין הרבה מה להגיד לאותו אדם. אין להם מקום לקלוט שום דבר. אתה פשוט חייב…. מה אתה יכול לומר?

אתה צריך לחכות, ולחיים יש דרך לגרום לנו להתרסק. אם אנחנו חכמים, אנחנו לומדים. אם אנחנו לא חכמים, אנחנו ממשיכים לעשות את אותו הדבר.

אני זוכר שלאחרונה שוחחתי על משהו עם מישהו - זה כשהייתי באוסטרליה - ואמרתי משהו והאדם הזה אמר, "ובכן, בלה בלה בלה." ואני רק אמרתי, "טוב, בסדר. אם זה מה שאתה מרגיש, זהו זה". לא היה במה לעסוק יותר. לא פתוח.

כלומר מה אתה יכול לעשות? דופק להם בראש? ותגיד, "אתה עקשן ומתנשא!" אני חושב שהדבר הכי קל לעזור להבין את זה הוא להסתכל כשאנחנו עקשנים ומתנשאים. ואנחנו חופרים את העקבים. ואנחנו לא רוצים לשמוע שום דבר מאף אחד אחר. ואז אפילו מישהו עם גישה אדיבה מגיע, איך אנחנו מתנהגים?

קשר טוב עם מורה רוחני מועיל לנו

זה מאוד נכון. אם אין לך מורה, אתה לא יודע. או אם אין לך קשר הדוק עם המורה שלך. אולי יש לך אחד, אבל זה לא קשר קרוב. אז המורה שלך לא יציין לך דברים ישירות כי הם יודעים את זה - כלומר, אפילו מורה, אם האדם לא פתוח, הוא לא יגיד כלום כי זה חסר תועלת. אבל אם יש לך מערכת יחסים טובה ואתה כנה, המורה שלך יכול להגיד משהו.

טוב לבם של "אויבינו"

הדבר הנחמד הוא שגם לפעמים אם המורה שלנו לא, החברים שלנו - או האויבים שלנו - יעשו זאת, אני צריך לומר. וזהו חסד האויבים. בגלל שהאויב שלנו - "אויב" אני אומר כאן הוא מישהו שאנחנו לא אוהבים. האנשים שאנחנו לא אוהבים, הם לא ישלימו עם הזבל שלנו. והם יגידו את זה ישר אלינו. וזו הסיבה שאנחנו לא אוהבים אותם. אבל זו גם הסיבה שהם למעשה לפעמים היחידים שיכולים לעבור אלינו.