פסוק 3: אש הכעס

• המוח הקטן והשיפוטי שלנו מתעורר עקב התקשרות
• סבל מתעורר כאשר הציפיות הגבוהות שלנו לא מתקיימות
• טיפוח טיפול בלב פתוח לאחרים בלי התקשרות

אבני חכמה: פסוק 3 (להורדה)

אז נמשיך עם אבני חן של חוכמה עד השביעי הדלאי לאמה. אז פסוק 3 אומר: "מהי האש הגדולה שמשתוללת כשאנחנו מתקרבים יותר מדי לאחרים?"

קהל: כעס.

ת'בטן צ'ודרון המכובד: התשובה היא: "נורא כעס שלא יכול לשאת אפילו את האתגר הקטן ביותר".

מהי האש הגדולה שמשתוללת כשאנחנו מתקרבים יותר מדי לאחרים?
איום ונורא כעס שלא יכול לשאת אפילו את האתגר הקטן ביותר.

דאגה לזולת מול להיות קשור אליהם

אז, "מהי האש הגדולה שמשתוללת כשאנחנו מתקרבים יותר מדי לאחרים?" זה לא אומר שאנחנו לא צריכים להיות קרובים לאחרים. המשמעות היא כשאנחנו ניגשים לאחרים התקשרות. אז כשאנחנו מתקרבים ואנחנו קשורים אליהם, או שאנחנו מתקרבים ואנחנו קשורים לרעיונות שלנו, או לרצונות שלנו. אז זה לא אומר שאתה נשאר במרחק זרוע מכולם, בסדר. כי ברור שבודהיסטוות מעורבים עם אחרים ומתקרבים אליהם ואכפת להם מהם. אבל כשאנחנו ניגשים לאנשים אחרים ואנחנו מתחברים אליהם, או שאנחנו מלאים בכל הרעיונות שלנו, ההעדפות שלנו, הדרך שבה אנחנו חושבים שצריך לעשות דברים, מה אנחנו רוצים... כשאנחנו ניגשים לאחרים וכל זה שוחה ברקע המוח שלנו, אז מה יקרה כשאנחנו עם אחרים? הם לא יעשו מה שאנחנו רוצים שהם יעשו.

איך היקשרות מובילה לסבל

ויש לנו כל כך הרבה חוקים בראש לגבי מה שאנשים צריכים לעשות. זה לא שיש מקום פתוח בראש שלנו, לפיו מישהו יכול לעשות את זה או שהם יכולים לעשות את זה, ואתה יודע, הם יכולים לאכול ענבים, הם יכולים לאכול תפוחים, הם יכולים לשבת מתחת לעץ הזה, הם יכולים לשבת מתחת לעץ הזה. לא, בראש שלנו כולם צריכים לשבת מתחת לעץ הזה. כולם צריכים לאכול ענבים. כל אחד צריך לעשות את זה או את זה. אין מקום במוחנו לאף אחד לעשות משהו אחר מלבד מה שאנחנו רוצים שהוא יעשה בלי שנכעס.

אז כשיש לנו הרבה דעות והעדפות ו"צריכים", אנחנו מכוונים את עצמנו כעס ואומללות. זה לא אומר שאין לך העדפות ו"אוי, אני יכול לשתות מים, יכולתי לשתות רעל עכברים, הכל אותו דבר." לא, אנחנו לא מדברים על זה. אתה יכול לקבל העדפות, אתה יכול לקבל רעיונות ודעות. זה ה התקשרות להם שגורם לבעיה.

העדפות מעשיות ללא היקשרות

אתה יודע, כשאני מסתכל על המורים שלי - על דברים קטנים לא ממש אכפת להם - אבל על דברים מסוימים... יש דברים שבהם יש להם העדפות מוגדרות. אבל אם ההעדפה לא מתרחשת - אם המצב לא יתרחש כך - הם לא כועסים ומתרגזים על זה. אבל מבחינתנו, יש לנו כל כך הרבה העדפות ודעות שאנחנו קשורים אליהן, שכשמישהו לא מסכים איתם אנחנו מתעופפים. ולכן יש לנו העדפות ודעות לגבי דברים חשובים, אבל גם כל כך הרבה מהמחלוקות היומיומיות שלנו עם אנשים עוסקות בעצם בדברים לא כל כך חשובים. (למשל): "למה הכנסת את מהדקים זֶה מְכוֹלָה?" "אתה לא יודע שהסלט הולך שם, זה לא הולך כאן." "למה שטפת את המגבת זֶה עומס כביסה? היית צריך לשטוף את זה עם זֶה".

אתה יודע? דברים ש…. בֶּאֱמֶת? זה חשוב? אבל אנחנו מתקבעים על הרבה דברים קטנים ואז מתעצבנים. ואפילו יש דברים שאנחנו מחשיבים שהם דברים גדולים וחשובים שהם למעשה לא דברים חשובים כל כך. אבל אנחנו ממש מתעצבנים כשאנשים אחרים לא עושים מה שאנחנו רוצים. "אני רוצה לחתוך את בולי העץ כמו זֶה, אני לא רוצה שהם יחתכו כמו זֶה." "אני רוצה שתלו את האמנונים כאן, ואתה יודע, מה קרה לאמנונים קופצים? היו לנו אותם בשנה שעברה, הם לא בגן השנה, מה הסיפור? לא שמת לב?"

בוחנים את הציפיות שלנו

אז יש הרבה דברים שהם פשוט קטנים, ואז יש הרבה דברים שיכולים להיות חשובים יותר, אבל שוב, אנחנו לא יכולים לגשר על אף אחד שלא עושה את מה שאנחנו אומרים. או לא לעשות מה שאנחנו רוצים. אז הבעיה היא שאחרים לא משתפים פעולה? האם זו הבעיה שאחרים מקבלים בתיק שלנו? או שמא הבעיה היא שהחיים של אחרים מתוווים עבורם בפירוט? מה שהם אמורים לעשות. מה הם אמורים לחשוב. מה שהם אמורים להגיד. והם לא עושים את זה.

אז כשאנחנו אומללים, כשאנחנו כועסים, במקום להפנות את האצבע לשם, אנחנו צריכים להסתכל לכאן. איך אני מגדיר את עצמי לכעוס כל כך? כי אני רוצה את זה, ואני צורך זֶה. אנחנו לא יכולים להבדיל בין רצונות לצרכים. אני צורך זֶה. בֶּאֱמֶת?

כשהציפיות שלנו לא מתממשות

כל כך נורא כעס שלא יכול לשאת אפילו את האתגר הקטן ביותר". וזה נכון, לא? שכשמישהו מאתגר את המחשבה שלנו על מה שאנחנו רוצים לעשות, אנחנו לא יכולים לשאת את זה. אנחנו לא יכולים לשאת את זה. "כי יש לי תוכנית ואני הולך לעשות את זה ומה אתה עושה אומר לי לא לעשות את התוכנית שלי? כי יש לי את הסיבה הזו והסיבה הזו והסיבה הזו...". ימין?

לראות בעזרה נזק

לפעמים מישהו אפילו רק שואל שאלה, אנחנו לוקחים את זה כאתגר. אנחנו לא יכולים לראות בהערות של אנשים אחרים - אולי - רוצים לעזור לנו. או לתת הצעה שימושית. אבל במקום זה אנחנו כל כך קשורים לאגו שהכל נראה כאיום עלינו. האם יש לך אי פעם ימים כאלה? איפה שכל מה שכולם עושים הוא איום. אז באותם ימים - או דקות או מה שזה לא יהיה, שנים - אנחנו צריכים לצעוד אחורה וללכת, אתה יודע, כל האנשים האלה בעצם מנסים לעזור לי. כי כשאני מסתכל, האנשים שאני כועס עליהם הם בעצם האנשים שמנסים לעזור לי. הם פשוט לא עוזרים לי כמו שאני רוצה שהם יעזרו לי כי הם לא יכולים לקרוא את המחשבות שלי. ומכיוון שאני לא מאוד פתוח לחשוב, "טוב אולי יש להם כמה רעיונות טובים שמעולם לא שקלתי." ואילו, אם נוכל להאט קצת ולפתוח את הראש ולהבין שאנשים מנסים לעזור לנו, ואנחנו לא צריכים להרגיש מתגוננים ומאתגרים לגבי כל מה שקורה. כי מי אומלל כשאנחנו כאלה? אני מתכוון שאנחנו מאמללים אנשים אחרים עם ההתנהגות שלנו, אבל מי הוא האומלל ביותר? אנחנו. אנחנו לא? אז אנחנו צריכים לבדוק את הסיפורים שהמוח שלנו יוצר. בדוק את רשימת הכללים שלנו. בדוק את הציפיות שלנו.

[תגובה לקהל] זה נכון מאוד שהצרכים שלנו אף פעם לא נמצאים בקונפליקט, אבל כשאנחנו קשורים לכך שהם ייענו בצורה מסוימת, אז זה מביא לקונפליקט. כאילו כולנו צריכים חברות. אבל כשהצורך שלי בידידות אומר שאתה צריך לצאת איתי לטייל עכשיו, אז זה ייצור בעיות, לא? אם אני יכול להזדקק לחברות אבל להיות פתוח לרעיון שאולי לא נטייל עכשיו, נטייל אחר כך. או אולי הידידות מתבטאת בצורה אחרת. יש אנשים שמראים את הידידות שלהם בכך שהם עושים דברים בשביל מישהו. לא על ידי עשיית פעילויות ובילוי איתם. אנשים באמת מראים ידידות בדרכים שונות מאוד. אז אם נוכל לפתוח את הראש ולהתכוונן למה שאנשים אחרים עושים, אולי נוציא את הצרכים שסופקו יותר בקלות.

[תגובה לקהל] אנחנו כל כך מבולבלים מדברים בררניים. בעוד שהדברים החשובים באמת, כמו מצב הנפש שלנו, אנחנו פשוט... למי אכפת מזה? אני מתעניין יותר איך אנשים מכניסים את המשקפיים שלהם לארון מאשר את מצב הנפש שלהם. אני מתעניין יותר באיזה סוג חומר ניקוי הם משתמשים לשירותים מאשר במצב הנפשי שלהם. ומה לגבי מצבו של my אכפת?

אתה יכול לעשות הרבה השתטחות ומנדלה הנפקות ו המנטרה, אבל אל תאמן את המוח שלך בתהליך של זה.