פסוק 29: פעולות וולגריות וחסרות רגישות

• מילים או מעשים חסרי רגישות עלולים להרוס את האמון במערכות יחסים
• אנשים נוטים לזכור איך אנחנו גורמים להם להרגיש יותר ממה שאנחנו עושים או אומרים

אבני חכמה: פסוק 29 (להורדה)

אתמול דיברנו עליו גוּף רֵיחַ. היום זה, "מה הקוץ החד מהיר לנקב אבל קשה לחלץ? דרכים וולגריות וחסרות רגישות שמשפיעות לרעה על מוחם של אחרים". דברים כמו דיבור חריף, שגורמים לחוסר הרמוניה עם הדיבור שלנו.

מהו הקוץ החד מהיר לנקב אך קשה לחלץ?
דרכים וולגריות וחסרות רגישות שמשפיעות לרעה על מוחם של אחרים.

זה באמת נכון כי לוקח הרבה זמן לבנות אמון במערכות יחסים, ואם לא נזהר בדיבור שלנו נוכל להגיד משהו ממש מזיק ששובר הרבה אמון שלקח הרבה זמן לבנות. או שוב, לעשות משהו פיזי שפשוט מנפץ אמון שלוקח הרבה זמן לבנות אותו. אז, "מהיר לנקב אבל קשה לחלץ." דרכים וולגריות וחסרות רגישות שברור שיש מאחוריהן את המוטיבציה לפגוע. ואז מהר הם פוגעים באנשים אחרים וקשה מאוד לתקן את זה. זה כאילו קרס הדג נכנס היטב, אבל לא יכול לשלוף אותו בקלות רבה.

אני בטוח שראינו את זה במערכות היחסים שלנו הרבה. בדרך כלל אנחנו זוכרים את זה הכי הרבה בנוגע לדרכים הוולגריות וחסרות הרגישות של אנשים אחרים. אבל שלנו, זה פשוט שהם לקחו דברים בצורה לא נכונה, והם רגישים מדי. אבל למעשה, אולי לפעמים יש לנו דרכים וולגריות וחסרות רגישות שבאמת חודרות אנשים ופוגעות בהם לא מעט.

דיברתי לא מזמן עם אדם אחד שאמר לי שיש לו סוג של חוש הומור סרקסטי והוא אוהב קצת לצחוק על אנשים, והוא אמר במיוחד כשהוא מרגיש שאנשים עולים על סוס גבוה, הוא אוהב להשתמש בחוש ההומור הסרקסטי שלו כדי לחתוך אותם. ואמרתי לו: "נו, מה זה עוזר?" והוא אמר, "ובכן, לפעמים אני מרגיש קצת יותר טוב שעשיתי את זה." ואני אמרתי, "איזה סוג של אדם זה גורם לך, שמרגיש טוב יותר על ידי פגיעה ברגשות של אחרים?" "טוב, אני לא באמת רוצה לפגוע בהם. אבל לפעמים אני יורד מלהדביק אותם קצת." אמרתי, "באמת? זה משמח אותך לגרום לאנשים אחרים כאב ולפגוע ברגשותיהם?" אז הדיון הזה נמשך הלוך ושוב במשך זמן מה. הוא תמיד ניסה להסביר את זה בצורה כזו או אחרת, לכסות את זה בצורה כזו או אחרת. עד שלבסוף אני חושב שהוא הבין את הנקודה. לא התכוונתי לוותר על זה.

גם לי יכול להיות חוש הומור סרקסטי, ואני יודע שאפשר להשתמש בו רק עם אנשים מסוימים, כי יש אנשים שהם לא מבינים את זה כהומור והם באמת נעלבים, והם מרגישים מאוד פגועים. ואם המוטיבציה שלי היא לא לפגוע, אז גם אם אני אוהב את חוש ההומור הזה, למה אני משתמש בו אם זה סותר את המוטיבציה שלי לא לפגוע? ואז גם בגלל שזה גורם לכל כך הרבה בלגן במערכות יחסים. אתה יודע? אתה אומר דברים ואז, "אופס, למה אמרתי את זה?" ואז אתה מנסה לדוש לאחור במקום פשוט לומר, "אני מצטער. זה היה ממש לא הולם מצידי לומר." אני מתכוון שזו תהיה הדרך הטובה ביותר. כי אם נגיד את זה מיד והיה לנו בבעלותנו, בסדר, אנשים יהיו בסדר. אבל אנחנו תמיד מנסים להגביר, "טוב, לא באמת התכוונתי לזה או לזה, או שאתה פשוט רגיש מדי, לקחת את זה בדרך הלא נכונה, זה היה ממש הומוריסטי, בלה בלה בלה..." וזה אף פעם לא באמת מרגיע האדם האחר בעל הכוונה הטובה שלנו, כי הם קולטים את העובדה שבעצם, הייתה לנו כוונה רעה ועכשיו אנחנו רק מנסים לכסות את הלחיצות שלנו. אז זה הורס הרבה אמון. אנחנו צריכים להיות זהירים למדי.

אתה יכול לראות דברים מהסוג הזה קורה עם דיבור הרבה. רואים את זה גם בנישואים. אנשים נשואים ואז אחד מבני הזוג נמשך למישהו אחר, הם יוצאים לטיול, והנישואים ממש נפגעים. או שאדם אחד נהיה אלים, אתה יודע, יש לו ריב ואדם אחד נהיה אלים, זה ממש פוגע באמון, לאנשים קשה מאוד להישאר ביחד.

היזהר באמת מדרכים וולגריות וחסרות רגישות.

כמו כן, כי אנחנו עשויים לעשות הרבה דברים שאנשים אחרים מוצאים נעים, אבל מה שהם זוכרים זה הדבר היחיד שעשינו שהיה מגונה. וככה אנחנו זוכרים גם אנשים אחרים. אנחנו מצפים מאנשים לעשות דברים נחמדים. כשהם עושים זאת, אנחנו לא שמים לב. אבל הדבר היחיד שהם עושים שאנחנו לא אוהבים, "אוו, תראו אותם, הם עשו זאת נייההה." ואז אנחנו מספרים את זה לכל העולם במקום לדבר על התכונות הטובות של אותו אדם, שגם הן רבות. אז כדי להבין שאנחנו עושים את זה, אז גם אנשים אחרים עושים את זה, והם יזכרו את הדרכים שבהן פגענו בהם.

גם לגבי זה, לפעמים אנשים אולי לא זוכרים את המילים המדויקות שאמרנו, או את הדבר המדויק שעשינו, אבל הם יזכרו איך הם הרגישו. ואם אנשים זוכרים, "אוי, הרגשתי מושפל", או, "הרגשתי שלא שמעו", או מה שזה לא יהיה, הם יזכרו את התחושה הזו למרות שמה שאמרנו או עשינו הם אולי לא זוכרים. אז זה באמת משהו שצריך להיזהר ממנו.

לעתים קרובות הם מייעצים לראות את עצמנו כסוג של נציגים של אבן משולשת, ואם אנחנו קצת רואים את עצמנו ככה אז אנחנו נוטים להיות יותר מודעים ובעלי מודעות מופנמת יותר לאופן שבו אנחנו מדברים ומתחברים עם אנשים אחרים, כי אכפת לנו מההשפעה של המילים והדיבור שלנו וכמובן מה אנחנו לחשוב ולהרגיש גם על אחרים. אז זה יכול להיות משהו שעוזר לנו להיות זהירים יותר, מתוך הכרה שאנשים יכולים... זה לא הוגן שאנשים ישפוטו את זה בּוּדְהָא, דהרמה ו Sangha על סמך איך אדם אחד מתנהג. זה באמת די קצר רואי לעשות את זה. עם זאת, אנשים עושים זאת. אז זה טוב - עד כמה שאפשר - להיות מודעים לאופן שבו המעשים והדיבור שלנו משפיעים על אנשים אחרים.

ולא בגלל שאנחנו מפחדים או שאנחנו מרגישים מחויבים או שאנחנו מרגישים אשמים, אלא בגלל שבעצם אכפת לנו מאנשים אחרים. וכשממש אכפת לנו מהם, אנחנו לא רוצים שיהיו להם רעיונות שגויים. אנחנו לא רוצים שיהיו להם רגשות פגועים.

עכשיו, אחרי שאמרתי את זה, יש בזה מהמור אחד קטן, וזה הזמן שבו אנחנו לנסות להיות דוגמה טובה לאחרים. זה מאוד שונה מ להיות דוגמה טובה לאחרים. כי כשאנחנו מנסה להיות הדוגמה הטובה, או שאנחנו מנסה להיות הנציג של ה שלושה תכשיטים, אז בדרך כלל יש לנו איזושהי אג'נדה וציפייה כלשהי לגבי איך האדם האחר צריך להגיב אלינו. "הם צריכים לראות בי נפלא, כי אני מנסה להיות דוגמה טובה, אני מנסה להיות נציג... למה הם לא רואים בי נפלא? הם צריכים להיות." כן? ואז אנחנו נהיים עצבניים, אנחנו נהיה ציניים, בעצם בגלל שהאגו הזין את המוטיבציה שלנו ורצינו איזושהי הכרה אישית לזה.

אני חושב שזה כמו מה שהייתי צריך להבין - כי עברתי את זה - זה להפסיק לנסות להיות דוגמה טובה ופשוט להיות מי שאני ולנסות להיות מודע וזהיר ולהיות בעל מודעות פנימית כי אכפת לי מאחרים. ולהודות כשאני עושה טעות. כי זה עובד הרבה יותר מאשר לנסות להיות מתרגל הדהרמה המושלם שכולם הולכים להעריץ. כי זה רק עוד אגו טריפ. ימין?

[בתגובה לקהל] אוקיי, כשאתה שואל שאלה כנה ומישהו חוזר עם תשובה רטורית שנשמעת כאילו הוא מאכזב אותך.

אני חושב שלרובנו זה קרה. ורובנו כנראה עשינו את זה לאנשים.

אני יודע שכשאני עושה את זה לאנשים, זה לעתים קרובות בגלל שאני מנסה לגרום להם לחשוב למה הם שאלו את השאלה הזו. כי אם היו חושבים קודם, הם היו יודעים את התשובה לשאלה. אז אני חייב להודות שבדרך כלל אני מתעצבן כי "למה אתה טורח לשאול אותי משהו שאתה יכול להבין בעצמך?" אז אני יודע בעצמי שאני בדרך כלל עושה את זה במצבים כאלה בתקווה שמישהו יסתכל על עצמו ויגיד, "טוב, למה עשה אני שואל את השאלה הזאת?" עם זאת, אנשים בדרך כלל לא. הם בדרך כלל חושבים, "הממף, תקשיב, שאלתי למה הצורה הזו היא A, ולמה הם ענו ככה?" הם לא בהכרח יעשו את זה. עם זאת, אני ממשיך לעשות זאת בתקווה שיום אחד הם יבינו שהם יוכלו להבין את זה בעצמם.

למישהו יש רעיונות טובים איך לעשות את זה, כשאתה חושב שמישהו שאל אותך שאלה ו... אני מתכוון, למעשה, יש לך אמונה וביטחון באדם הזה שהוא אינטליגנטי מספיק כדי לענות על זה. אתה סתם אומר את זה? כמו, "אני חושב שאתה מספיק אינטליגנטי כדי לענות על זה בעצמך." האם זה יעבוד בשבילך? בסדר. אני אקליד אותו ואהפוך אותו לקיצור דרך כדי שאוכל להכניס אותו להרבה מיילים.

[בתגובה לקהל] וזה בעצם…. "תלוי מי אומר לנו את זה". אבל זה בעצם לא קריטריון כל כך טוב להשתמש בו, נכון? כי לא משנה מי אומר לנו משהו, אנחנו יכולים ללמוד משהו מזה אם נחשוב על זה. אבל לעתים קרובות יש לנו דעות קדומות לגבי מי נקשיב.

כמו שאמרת, אם אחד מהתלמידים המתבגרים שלך סוג של עונה לך ככה, אתה די תוכיח את עצמך מחדש. אבל בני נוער, הם רואים את הטיולים שלנו. לעתים קרובות הם טובים מאוד בלראות את הטיולים שלנו. טוב מדי לראות את הטיולים שלנו. אף פעם לא טוב מדי לראות את הטיולים שלנו.

לעתים קרובות מה שאני אעשה הוא אגיד לאדם, "מה אתה חושב?" בתקווה שאז הם יחשבו. כן. אני בטוח שכולכם קיבלתם מיילים כאלה ממני. [צחוק] אם לא, צפה לזה.

[בתגובה לקהל] אני חושב שלפעמים זה עשוי להיות דבר כוחני. זה כמו, "אמרת לי משהו שהרגשתי פחות ממנו, אז אני צריך לטעון את עצמי כאן. ואם אדבר עליך בחומרה, אז אני הולך להעמיד אותך במקומך ולטעון שאני עליון". זה יכול להיות. וזה בא, לעתים קרובות, מפחד. אתה יודע? פחד וחוסר ביטחון. כי אף אחד לא אוהב להרגיש פחד וחסר ביטחון, אז אנחנו כועסים ותוקפים בחזרה.

אותו דבר שממשלות עושות. וגם גיליתי, זה נראה כאילו - או לפחות אנשים אחרים אמרו לי - שיש אנשים שאוהבים לריב כי אולי בבית שלהם היו כל כך הרבה מריבות שזו הדרך שבה אנשים תקשרו זה עם זה. אז אנשים שמדברים יפה אחד עם השני מרגיש להם מוזר, בעוד שאם אתה רב זה מרגיש מאוד מוכר וזו דרך להתחבר למישהו. אבל זו באמת דרך איומה להתחבר.

כי שמתי לב שיש אנשים... היה אדם אחד שעבדתי איתו ואני לא מישהו שאוהב לריב ככה ולחזור הלוך ושוב, והוא היה ממש מתעצבן כשסירבתי לעסוק. זה היה יותר מסתם קשקוש. בלאטות ובדיחות זה דבר אחד, אבל זה היה כמו, "בואו נילחם". וזה היה כמו, "אני לא מעוניין, תודה רבה."

[בתגובה לקהל] ובכן במצבים מסוג זה, שבהם אתה נמצא עם קבוצה של אנשים ומישהו מתחיל בסוג של השמצות נגד קבוצה אחרת, אני לעתים קרובות פשוט אומר, "זה גורם לי להרגיש מאוד לא בנוח. אני מרגיש מאוד לא בנוח לשמוע שמדברים על אנשים אחרים בצורה כזו". אז אני בדרך כלל מתחיל עם זה. ואז אני רואה איך הם מגיבים.

[בתגובה לקהל] אז זה כל העניין של דיבור סרקסטי הוא סוג של שיטת הגנה להעביר את הפוקוס למישהו אחר הרחק ממני שבמקרה עושה את אותה התנהגות. [צחוק]