פסוק 43: נושא נסיונות קטנים

• אנחנו נוטים ליפול לרחמים עצמיים כשדברים מתקשים
• במקביל אנחנו מנסים לפתח את שאיפה להוביל את כל היצורים החיים מסמסרה
• עלינו להגביר את יכולתנו לשאת סבל פיזי

אבני חכמה: פסוק 43 (להורדה)

מה המטרה של אינספור חיצי סבל?
מזג הנפש אינו מסוגל לשאת אפילו נסיונות קטנים.

זה המוח שלנו לרחמים עצמיים, לא? המוח המתלונן. המוח של רחמים עצמיים. המוח "אני סובל וזה לא הוגן". ה"למה זה קורה לי? זה לא קורה לאחרים”. כן? "זה כל כך כואב והעולם חייב לעצור כי אני כואב וכולם צריכים לדעת שאני כואב וזה פשוט כואב מדי, לא נוח מדי, מלחיץ מדי...". הממ?

אבל זה נכון. אנחנו מתייחסים כל כך ברצינות למה שקורה לנו. איזו הערה קטנה שמישהו עושה את זה הופכת לדבר ענק במוחנו. איזו פעולה קטנה שמישהו עושה או מבט שהוא נותן והמוח שלנו כותב את הפנטזיה המדהימה הזו ואנחנו כל כך סובלים.

ואז גם כשאנחנו סובלים מדברים שקורים, אנחנו חולים או מה שלא יהיה, שוב אנחנו שמים כל כך הרבה דגש על me. "אף אחד על הפלנטה הזו מעולם לא פגע כמוני." כן? "אין סיכוי שמישהו יכול להבין את זה." וכך אנו מתאגרפים בעצמנו, אנו חומים את עצמנו, אנו לא סומכים, מאשימים ומתלוננים.

אחד הפרקים ב אילוף התודעה הוא "הבילוי האהוב עליי: להתלונן". שיכללתי את זה די טוב. לא יכולתי לשחק טוב במיוחד. לא יכולתי לשחק טניס כל כך טוב. אז מה עשיתי כתחביב? התלוננתי. ובדיוק הדרך שבה המוח המתלונן בונה סיפור שלם על איך "היקום לא הוגן, העולם לא הוגן. זה לא מגיע לי." אין מודעות ל קארמה, שמאיפה הגיעה הסיבה העיקרית לסבל הזה? מעשי העבר שלי. מה יצר את השלילי קארמה? המוח המרוכז בעצמי שלי, הבורות התופסת את עצמי.

מי האויב האמיתי במצב הזה? מוח מרוכז בעצמו, בורות תופסת את עצמה. אבל המוח המתלונן לא חושב כך. עם המוח המתלונן זו אשמתם של כולם ואני הקורבן התמים הזה. ואנחנו לא יכולים לשאת כלום. החשמל נעלם ו"אוי, זה כל כך חם, אני לא סובל את זה!"

כלומר, אתה צריך לראות את זה כאן. בואו לפגישות הסטנד אפ שלנו בבוקר. "זה כל כך קר! אנחנו חייבים לסגור את החלונות, כאן קפוא". והאדם שלידם הוא, "כל כך חם בחדר שאני עובד בו, אני רוצה לפתוח את החלון!" [צחוק] ואז מישהו אחר אומר, "הדרך שבה אנחנו שוטפים כלים היא מטורפת." ומישהו אחר אומר, "אבל אנחנו חייבים לשטוף אותם ככה, זה לא מטורף!" ומישהו אחר אומר, "אף אחד לא שואב את הרצפה בזמן." “אני עסוק מכדי לשאוב את הרצפה, למה אתה תמיד מבקש ממני לשאוב את הרצפה? יש כאן את כל האנשים האחרים האלה שיכולים לשאוב גם את הרצפה! אתה תמיד מציק לי!"

אז כן, אנחנו לא יכולים לשאת את הדבר הקטן ביותר.

אני שמח שאנשים צוחקים.

חלק מהם כן. חלק מהם לא. [צחוק]

אבל איך אנחנו יוצרים את האומללות שלנו ולא יכולים לשאת כלום. ואז אנחנו נכנסים ל מדיטציה אולם ו, "אני הולך להיות א בודהיסטווה ולהוביל כל יצור חי להתעוררות מלאה, לבד, בעצמי".

"לא, אולי הם צריכים להוביל אותי להתעוררות מלאה...." [צחוק]

"אני פשוט יושב כאן אומלל. [לְרַחְרֵח]"

אנחנו מייצרים את המוטיבציה המדהימה והמדהימה הזו מצד אחד, ואז בחיי היומיום שלנו זה כמו, "אוי, יש לי את ההרחה, אני לא יכול מדיטציה היום." כאילו, אם אתה נשאר בחדר שלך לא יהיו לך את הרחרחות? או כואבת לך הבטן, ואם תישאר בחדר שלך זה יפסיק לכאוב? אז, "אני לא יכול מדיטציה, אבל כשאני אמות, אני הולך לעקוב אחר שלבי קליטת המוות אל האור הצלול...". [צחוק] כן? "אבל היום, בלתי אפשרי, כי עצמתי את הבוהן. לא מצליח להתרכז. צריך ללכת לישון מוקדם. אם אני ישן לפחות שתים עשרה שעות, אולי חמש עשרה, הבוהן הקטנה שלי תרגיש טוב יותר. ואז אוכל להתאמן".

[בתגובה לקהל] לא להזדהות עם הדברים האלה. זה בדיוק כמו, "בסדר, זה קורה והחיים ממשיכים". להפתעתנו הרבה, הדברים האלה הם באמת לא סוף העולם. למרות שהם נראים כך באותו זמן.

בתרגול של עוצמה, שהוא היבט חשוב מאוד של בודהיסטווהבנתיב של, עלינו להגביר את היכולת שלנו לשאת סבל פיזי, לשאת מצבים לא נוחים, רגשות לא נוחים, מצוקה... כי אם אנחנו הולכים להועיל ליצורים חיים בטווח הארוך, אם בכל פעם שקורה משהו שאנחנו לא אוהבים ואנחנו מתפוררים, איך אנחנו הולכים להועיל למישהו?

לאט לאט אנחנו צריכים באמת לעבוד על בניית הסובלנות שלנו לדברים מהסוג הזה וללמוד את תרופות הנגד. הקיחה והנתינה מדיטציה זה טוב מאוד. בכל פעם שיש כאב פיזי, ואפילו נפשי - רגשי - כאב, לקחת ונתינה זה ממש מצוין. וההרהור על קארמה, טוב מאוד. אבל אנחנו צריכים לזכור לעשות את המדיטציות האלה כשהמצב הזה מגיע.

בדרך כלל כשהמצב מתעורר, ההרגל הישן שלנו הוא לשבת ולהתחרפן ולבכות ולמצוץ לנו את האגודל או לכעוס על מישהו. או ללכת לשתות. לך תשתה, לך תעשן סמים. לך לראות סרט. משהו שירפא את הכאב שלנו. וכך במקום להשתמש באסטרטגיות האלה - שבהחלט לא עובדות - כדי לנסות וליישם את תרופות הנגד לדהרמה. מתחילים רק בדברים קטנים שאינם נוחים ואז בונים לאט את היכולת שלנו עד שיום אחד נוכל להיות בודהיסטוות נהדרות.

[בתגובה לקהל] טוב מאוד. אז כשראיתי שיש מצבים מסוימים בחיים שלך, כמו המוות של ההורים שלך, שאם לא תתאמן ותעשה קצת הכנה לעכשיו אתה הולך להתפורר כשהם יקרו. ושלא לדבר על אי יכולת להועיל לו, אתה לא תוכל להועיל לעצמך. ולכן החשיבות של פיתוח כוח פנימי כלשהו שיכול לשאת את הקשיים הללו.