פסוק 68: זה עם משמעת אינטנסיבית

• איך לזהות ולעבוד עם מה שמתרחש במוחנו
• התנגדות לכוחו של ההרגל, לומדים להפעיל בלמים את התגובות הרגילות שלנו
• מה המשמעות של תשומת לב וקשב בהקשר בודהיסטי

אבני חכמה: פסוק 68 (להורדה)

למי יש משמעת כל כך אינטנסיבית ששום דבר לא יכול להעיף אותו מהדרך?
אחד השולט באנרגיות שלו, שאינו נהיה מוכתם בפגמים.

יש לך משמעת כל כך אינטנסיבית ששום דבר לא יכול להעיף אותך מהדרך. במילים אחרות, כדי לקבל משמעת אינטנסיבית אתה צריך להיות בשליטה על האנרגיה שלך, לא? אתה צריך את המודעות המופנמת שדיברנו עליה קודם - הקשבה שדיברנו עליה קודם - כדי שתוכל לזהות מה קורה בראש שלך.

אבל לפעמים זיהוי זה לא מספיק, נכון? אם נזהה: "כן, אני השתוקקות גלידת שוקולד," כשאנחנו הולכים למקפיא ושולפים אותה לקערה. "כן, אני מאוד מודע. המודעות המופנמת שלי מתפקדת טוב מאוד. אני השתוקקות גלידת שוקולד." [או] "אני מאוד מודע, אני כועס על האדם הזה ואני באמת רוצה למתוח עליו ביקורת." פתח פה, תגיד לו.

רק ההכרה במה שקורה בתוכנו אינה מספיקה. צריך גם להיות לנו מוח חוכמה שיכול להבחין בין סגולה לא-סגולה - במילים אחרות, מה בריא ממה שהוא לא בריא - כדי שנוכל להחליט לאיזה כיוון אנחנו רוצים ללכת. ואז אנחנו צריכים את העצמי- משמעת ושליטה פנימית באנרגיה שלנו להנחות את שלנו גוּף, דיבור ותודעה לכיוון שאליו אנחנו רוצים ללכת.

כי אני לא יודע מה איתך, אבל הרבה פעמים אני מזהה שיש גישה שלילית - רגש שלילי - במוחי, ואני מזהה אותו, ואומר, "אוי, עכשיו זה הזמן לשתוק", ואז אני לפתוח את הפה שלי. האם למישהו מכם יש גם את הבעיה הזו?

לעתים קרובות אנו מרגישים שלמוח הזה יש מחשבה משלו. שזה פשוט פועל ללא תלות במה שהיינו רוצים שהוא יעשה. זה קורה בגלל הרגל. האנרגיה הרגילה שלנו, הרגלים, שהם די מקושרים איתם קארמה, נכון? כי אחת התוצאות הקרמתיות היא הנטייה לעשות את הפעולה שוב. בין אם זו פעולה טובה או לא סגולה, קבענו איזושהי נטייה, איזשהו דבר רגיל. האנרגיה שלנו הולכת בדרך זו. ואז, במקרה של הנטיות השליליות (המזיקות) באמת צריך קצת משמעת כדי לומר, "אוקיי, אני מרגיש את הדחף הזה לעשות משהו אבל אני באמת לא מתכוון לעשות את זה." ואז לראות איך המוח חושב על דרכים לעשות זאת בכל מקרה. כמו, "אני יודע שאם אני אומר את זה, אני יודע ש...."

בוא נגיד שאני מקנא במישהו, ולכן אני רוצה להגיד את הדבר הזה כדי לפגוע ברגשותיו כי אני מקנא בהם. אז אני שם לב, אני לא רוצה להגיד את זה, אני לא רוצה להגיד שום דבר שמונע מקנאה. אבל מצד שני, אם אני לא אגיד שום דבר אז האדם הזה לא יבין מה הוא עושה, ואיך מעשיו שלו הם כל כך מתנשאים, ואיך הם כל כך מעליבים. אז אני באמת צריך להגיד משהו כדי שהאדם הזה יקבל איזשהו משוב שעשוי לעזור לו. ימין? אז עכשיו, לטובת האדם האחר, אני הולך לתת לו משוב על איך הם נראים לאנשים אחרים, כי אולי הם לא מודעים לזה. ימין?

כמובן, בנדיבות כזו. כי מישהו באמת צריך להגיד משהו לאדם הזה. כי אחרת, אם אף אחד לא אומר כלום, אז הם פשוט ימשיכו להתנהג ככה. ואז הם לא רק יהיו מתנשאים ומתנשאים וגאים, אלא יתחילו לנהל את כל הקבוצה. אז מישהו צריך להוריד את הרגל. לטובת כולם בקבוצה, כדי שהאדם הזה לא רק... [צחוק] אז אין לנו משמעת פנימית, נכון?

פשוט שכנעתי את כולם להמשיך ולהגיד את זה. [צחוק]

"מי ששולט באנרגיות שלו, שאינו נהיה מוכתם בפגמים." אז, (אחד) שבאמת יכול להפסיק…. אתה יודע, הקטר הולך לכיוון אחד, ובאמת להפעיל את הבלמים ולהגיד, "כן, אני יודע שאני רוצה לעשות את זה, אבל הפעם אני באמת אחזור".

זה מעניין כי בפעם הראשונה שאתה נסוג זה ממש קשה. אבל אז כשאתה יוצר הרגל חדש, אז זה נהיה קל יותר, לא? הם אומרים שכל דבר נהיה קל יותר עם הרגל.

זה אותו דבר, אנחנו מסתכלים על ערימת עוגיות השוקולד צ'יפס שם ואומרים, "כן, יש השתוקקות במחשבה שלי. אבל לא, אני לא הולך לאכול אותם כי הם לא טובים לבריאות שלי, ואני כבר סובל מעודף משקל, ויורד שלג אז אני לא מתאמן מספיק... אבל... היום, למעשה, הלכתי קצת קצת יותר מהרגיל, אז יש לי את הקלוריות הנוספות לשרוף. ומישהו הכין את העוגיות האלה, הם יהיו כל כך נסערים אם אף אחד לא יאכל אותם..." ועוד ועוד, אתה יודע?

אז הצלחת תהיה ריקה עד סוף ארוחת הצהריים.

אני לא אומר שכולנו צריכים להתאפק.

או לפחות I לא צריך. [צחוק]

זו הדרך שבה המוח שלנו עובד.

קהל: אני אחזיר אותם למקרר.

נכבד Thubten Chodron (VTC): אתה תחזיר אותם למקרר. ואז תאכל אותם כשאף אחד אחר לא יהיה בסביבה. [צחוק]

כל הערות אחרות?

[בתגובה לקהל] אז הביטוי הוא "אוי, למען השם." האם זה לא גורם לך לעצור ולתהות "מי האלוהים?"

קהל: זה הרמז ש"הנה אנחנו הולכים."

VTC: אוקיי, אז זה הרמז. אלוהים לא קיים אז למען השם אז אני באמת יכול לעשות הכל. [צחוק]

אבל זה מעניין יש לך רמז שבו אתה יודע שאתה מתחיל את תהליך הרציונליזציה.

[בתגובה לקהל] אתה מתכוון כשאתה מנהל סוג של מלחמת אזרחים פנימית של "האם אני צריך לאכול את זה, האם אני לא צריך לאכול את זה?" כלומר, זה רק לגבי אוכל. זה יכול להיות "האם אני צריך להגיד את זה, לא צריך להגיד את זה, האם עלי לעשות את זה, האם לא?" ואז כשאתה פשוט אומר "תעזוב את זה", אז אתה מוצא שזה שלם גוּף אפילו מרגיע, כי לא רק המוח שלך אלא גם שלך גוּף היה צמוד. כן. אנחנו יכולים להרגיש את זה מאוד.