פסוק 90: מבשר האהבה

• אהבה יוצרת הרמוניה ושלווה במוחנו
• כאשר יש לנו מוח חדור באהבה, היחסים שלנו עם אחרים חלקים יותר
• מצב הרוח או מצבו הנפשי של אדם אחד יכולים להשפיע על אחרים
• החשיבות גם של הסליחה

אבני חכמה: פסוק 90 (להורדה)

"מהו סימן מבשר טובות במדינה ובעיר כאחד?" אז, כפרי או תושב עיר. "אהבה שמחפשת הרמוניה בין אנשים ומאחלת רק אושר לאחרים."

מהי סימן מבשר טובות אצל תושבי הארץ והעיר כאחד?
אהבה שמחפשת הרמוניה בין אנשים ומאחלת רק אושר לאחרים.

מדוע אהבה היא סימן מבשר טובות? כי כשיש אהבה אז יש הרמוניה בנפשו ושלווה במוחו. ולכן זו פרוגנוזה טובה... כי "סימנים" פירושו משהו שעתיד לאותת על טוב לבוא בעתיד. אז כשיש שלום ואהבה במוחנו, זה מסמן שזה הולך להיות... היחסים שלנו עם אנשים אחרים הולכים להיות שלווים יותר ואכפתיים יותר, וזה אות, או אינדיקטור, תחזית לאושר שלנו בחיים האלה. וגם כשיש לנו מוח אוהב אז אנחנו לא יוצרים כל כך הרבה שליליים קארמה-אנחנו יוצרים הרבה יותר חיוביים קארמהאז זה אינדיקטור טוב ללידה מחדש טובה. וזה, כמובן, משהו חשוב מאוד להתעוררות מלאה. מעולם לא שמעת על א בודהא חסר אהבה וחמלה. אז זה סימן משמח להתעוררות מלאה.

נפש חדורת אהבה וחסד היא אינדיקטור רק לטוב שיבוא. וזה משהו שלדעתי רוב הדתות מדברות עליו. ואפילו אנשים שאין להם שום דת יודעים את זה. אנחנו יכולים לראות את זה מהניסיון שלנו, לא? כשהמוח שלנו אוהב אז מערכות היחסים שלנו משתפרות, אנחנו שלווים יותר, אנחנו מסתדרים עם אחרים, אנחנו יוצרים הרגשה טובה בקרב האנשים שאיתם אנחנו חיים, ואז ככל שיותר ויותר אנשים מייצרים מוח אוהב זה הופך להיות מדבק בחברה, ולכולם מתחילים לדאוג מאנשים אחרים. ואילו כשזה הפוך, כשהמוח שלנו כועס, אז זה גם סימן, אבל מבשר רע, כי כשאנחנו כועסים אנחנו אומרים ועושים דברים שמרגיזים אנשים אחרים, ואז הם מגיבים לזה, ואז אנחנו כועסים יותר, והם כועסים, ואז זה סוג של אדוות מכיוון שכולם אומללים וכועסים.

אתה באמת יכול לראות כיצד למצב הרוח או למצב הנפשי של אדם אחד יכולה להיות השפעה די גדולה ורחבה על מספר לא מבוטל של אנשים. אז באמת להשקיע מאמץ בטיפוח מוח של אהבה באמת משתלם בעצמנו ובאחרים. טיפוח מוח של צדקנות כעס [נוער בראש] אה-אה. זה רק מביא אומללות, לא? הסוג של כעס של: "אני צודק! והם צריכים לעקוב אחרי מה שאני אומר כי אני צודק”. כן?

המדינה שלנו מלאה בצדקנות כעס. העולם מלא בצדקנות כעס. ולפעמים הדתיים הם הכי צדקנים. אז אנחנו באמת צריכים להימנע מדברים מהסוג הזה, ובמקום זה להיות עם נפש של אהבה.

אני חושב, ללכת יחד עם מוח של אהבה, זה מוח של סליחה. מוח שאומר, "אוקיי, אנשים עשו טעויות, או אנשים הבינו לא נכון, או אפילו אני עצמי עשיתי טעויות." (אתה יודע, אותו אירוע מופלא וייחודי שכמעט ולא קורה, של עשינו טעות.) להיות מסוגלים לקבל קצת סליחה ואהבה גם כלפי עצמנו, בלי הדיאלוג הפנימי השיפוטי הביקורתי הקבוע הזה שמתקיים על עצמנו, או על אחרים אֲנָשִׁים. אבל במקום זה פשוט: "אוקיי, הייתה טעות, היה משהו מזיק, בוא נתקן אותו, בוא נתקן אותו." במיוחד בכך שאנו עושים זאת על ידי שינוי הגישה שלנו. לפעמים אתה לא יכול לבטל את המעשה שעשית, אבל אתה יכול לשנות את הגישה שלך ואז להתנצל בפני האדם האחר ולעזור לשנות את מערכת היחסים. אבל זה משהו שעלינו להגיע אליו ולפעול בעצמנו, מתוך ראיה שכאשר אנו יכולים לקבל סליחה ואנחנו יכולים לקבל אהבה, זה מבשר טובות לחיינו ולעתיד שלנו, כמו גם להרמוניה של הסובבים אותנו. כמו החיים העתידיים שלנו, כמו גם ההתעוררות הסופית שלנו.