הדפסה, PDF & דוא"ל

פסוק 35: המפסיד הגדול ביותר

פסוק 35: המפסיד הגדול ביותר

חלק מסדרת שיחות בנושא אבני חן של חוכמה, שיר מאת הדלאי לאמה השביעי.

  • קארמה יש השפעה חזקה מאוד על החוויה שלנו
  • האם אנו חיים כאילו אנו מאמינים קארמה?
  • בעל תחושת יושרה אישית

אבני חכמה: פסוק 35 (להורדה)

"מי המפסיד הגדול ביותר מכל היצורים בעולם?"

אל תגידו "אני", קודם כל. [צחוק]

מי המפסיד הגדול מכל היצורים בעולם?
מי שחי בשקר ובניגוד לחוק הקארמי.

"מי המפסיד הגדול ביותר מכל היצורים בעולם?" לא האנשים שבני העולם חושבים שהם לוזרים. בסדר? אבל אנשים שחיים בשקר ובניגוד לחוק סיבה ותוצאה.

אתה יכול לראות למה אתה בסופו של דבר מפסיד ככה. כי לפעולות שאנו עושים יש מימד אתי והן משאירות אנרגיה שיורית בזרם התודעה שלנו שמשפיעה על מה שאנו נולדים בתור, על מה שאנו חווים, גם כאשר אנו נולדים מאוחר יותר בני אדם מה הם ההרגלים הנפשיים והפיזיים שלנו, ואפילו באיזה מקום אנו לחיות בו ומה קורה במקום הזה. כך קארמה-למעשינו - יש השפעה חזקה מאוד על החוויות שלנו. ואנחנו אלה שיוצרים את הפעולות שלנו.

אם אנחנו מבינים את תפקודם של סיבה ותוצאה אז יש לנו את היכולת באמת להפסיק ליצור את הסיבות לסבל וליצור את הסיבות לאושר, ולטהר כל גורם לסבל שיצרנו קודם לכן.

אבל רק ללמוד על קארמה זה לא מספיק, כי רוב האנשים כאן יודעים על קארמה, אבל האם אנו מבצעים את פעולותינו היומיומיות כאילו האמנו בו קארמה? זוהי השאלה.

משהו עולה, אנחנו מתרגזים, ואז אולי אנחנו לא קולטים את עצמנו והמילים הקשות יוצאות מיד. אז, טוב, בסדר, אולי אנחנו מאמינים קארמה, אבל היסורים חזקים מדי באותו רגע ולכן המילים יוצאות החוצה. לפעמים אנחנו עוצרים ואנחנו אומרים, "אה, אני כועס, תיזהר...." ואז אנחנו אומרים את זה בכל מקרה.

היית במצב כזה? או שיש לך הזדמנות להיות נדיב והדבר המנטלי הראשון הוא "לא". או שאתה נותן משהו קטן ואז אתה אומר לעצמך, "נו קדימה, צור איזשהו ערך!" והמוח עדיין אומר, "לא."

זה קרה לך? זה כאילו אנחנו מאמינים קארמה אבל אנחנו לא תמיד מתנהגים כאילו אנחנו מאמינים קארמה. כי לפעמים אנחנו לא שמים לב, היסורים חזקים מדי. אבל לפעמים, כי עמוק עמוק אנחנו באמת מאמינים שזו פעולה שלילית? האם אנחנו באמת מאמינים שזה יביא לנו סבל? או שאנחנו פשוט כמו "טוב, זה רק דבר קטן, זה לא באמת משנה בכל מקרה...."

הממ?

לחיות באמת לפי הרשעה בתפקוד חוק סיבה ותוצאה, באמת, זה לא כל כך קל. זה דורש הרבה מאמץ ועבודה מצידנו. לשים לב למעשינו. להתגבר על כל מיני הרגלים שיש לנו מהעבר. התנהגויות רגילות, תגובות רגשיות רגילות.

ואז גם כשאנחנו עושים משהו שלילי, וחלק מהמוח שלנו אומר, "אה, אתה לא צריך לעשות את זה," ואנחנו עושים את זה בכל מקרה, האם לאחר מכן אנחנו מייצרים חרטה? האם אנחנו עושים כל סוג של טיהור? או שאנחנו פשוט אומרים, "טוב, עשיתי את זה," ופשוט זורקים את זה מאחורינו. או שאנחנו בעצם יושבים ואומרים, "אוי ילד, בדיוק עשיתי את זה, לא רציתי, עשיתי את זה בכל זאת. מה קורה? איך אוכל להתמודד עם המצב בפעם הבאה שזה יקרה? ואני מתחרט על כך." ואז לעשות תיקון באמצעות עשייה טיהור תרגול.

באמת לנסות ולהיות מודעים יותר לדברים מהסוג הזה. כי היכולת שלנו לעבוד עם החוק הזה של קארמה עומד לקבוע באיזו מהירות נתקדם לאורך הנתיב. כי אם נתעלם קארמה, ולחיות לפי זה, אבל אז אנחנו לומדים כל מיני תורות גבוהות ואנחנו מצפים לקבל מימושים שלהן, אין סיכוי שזה יקרה כי המוח יהיה מעורפל מדי על ידי הקרמות השליליות ולא יהיה לו. ההעשרה הנובעת מעשיית פעולות טובות. אז זה באמת חשוב להיות זהיר ולהיות נבון לגבי זה.

[בתגובה לקהל] אז אתה צריך לעצור, אתה יודע, כשהמוח שלך הולך, "ובכן למי אכפת בכלל?" לעצור ולשאול את עצמך, "ובכן, מי זה האדם הזה שאני חושב שאכפת לו?" כן? האם אכפת לך? האם אתה צריך אדם אחר שידאג? אבל אכפת לנו.

זה לא דבר כמו, "טוב, לאף אחד אחר לא אכפת מה אני עושה אז למה לי?" זה עניין של, "יש לי תחושת יושרה משלי, אכפת לי מה אני עושה."

כשהמוח שלך מוציא את זה, אתה צריך להסתובב... כשהמוח אומר, "ובכן למי אכפת בכלל?" אתה צריך להסתובב ולהגיד, "אכפת לי."

[בתגובה לקהל] זה מאוד נכון. אמרת שאתה זוכר דברים בעבר שלך ו"טוב, לאנשים לא היה אכפת אז," או, "למי היה אכפת אז?" ואני זוכר שמישהו אחר אמר לי שהיה להם את אותו הדבר, כשהם נכנסים למרחב נפשי מסוים, כמו, "בכל מקרה לאף אחד לא אכפת, אז למה שיהיה לי אכפת? לאף אחד אחר לא אכפת." אבל אתה יודע…. ההיגיון בכך: "לא צריך להיות לי אכפת כי לאף אחד אחר לא אכפת." האם זה סביר? שלא יהיה אכפת לי ממשהו כי לאף אחד אחר לא אכפת? זו סיבה מגוחכת לגמרי.

ואז, אפילו לפקפק בסיבה: "לאף אחד לא אכפת?" הו באמת? אף אחד לא אכפת? "אני יכול לעשות מה שאני רוצה, ולאף אחד לא אכפת." בֶּאֱמֶת? או, "יכול להיות לי כאב ולאף אחד לא אכפת." שוב, זה מצב נפשי מוגזם.

ואז, שלישית, לומר, "אכפת לי." לא משנה למי עוד אכפת. או אם למישהו אחר אכפת. זה לא רלוונטי. הדבר החשוב הוא שאכפת לי.

בסדר? כי המוח שלנו מוציא כל מיני שטויות. אז כשהמוח עושה את זה אתה צריך לעצור ולומר, "בסדר, אני הולך לדבר איתך." יש לך שיחה עם השטופידג'יו הזה, אתה יודע? ואתה משתמש בחוכמתך ובהיגיון שלך ומעמיד אותה במקומה.

[בתגובה לקהל] אז אתה אומר שכשאתה אומר, "למי אכפת?" שזה היה כמו אמצעי הגנה שהשתמשת בו כשהיית ילד. אבל זה מוח מוזר, לא? להגיד "לאף אחד לא אכפת". ולמי אכפת?" זה מוח לא הגיוני.

אז אתה אומר שכעת כמבוגר, מה שאתה עושה זה שאתה אומר, "טוב, בוא נדמיין שלמישהו היה אכפת ואיך זה ייראה?" אבל בשבילי זה כמו, חכה רגע, אכפת לי.

כי בשבילי, כשזה כאילו "לאף אחד לא אכפת", מה אני עושה? אני נופל לרחמים עצמיים. וזה כאילו, זה מבוי סתום.

כי בשבילי מה שעובד טוב יותר הוא לא "איך זה היה נראה אם ​​לאנשים היה אכפת?" אבל, "לכמה אנשים היה אכפת בזמן הזה בחיי אבל לא יכולתי לשים לב לזה?" זה עובד לי הרבה יותר טוב. כי בתור ילד, אתה יודע, כשאתה לא מקבל את מה שאתה רוצה, זה כאילו, לאף אחד לא אכפת. למעשה, אני בטוח שלהרבה אנשים אכפת. אני בטוח שלאנשים אכפת. אבל פשוט סגרנו. אתה יודע? משהו נורא קורה ואנחנו מקבלים אשמה ו"אוי, לאף אחד לא אכפת ממני." אבל איך אנחנו יודעים את זה? אני בטוח שהיו עוד אנשים שאכפת להם. או אנשים שהיה אכפת להם אילו ידעו על המצב באותה תקופה. אז פשוט להגיד "לאף אחד לא אכפת", זה באמת, לדעתי, די לא הגיוני. אפילו אז. מה אמר מוחו של הילד הקטן שלנו. מה שלמעשה לא היה הגנה טובה במיוחד. בתור ילד, להגיד "לאף אחד לא אכפת", איך זה מגן עליך? זה לא מגן עליך. אז יכול להיות שלאנשים אכפת הרבה, ואתה הולך [מושיט יד, דוחף] "מה שאני רוצה יותר מהכל זה שלאנשים יהיה אכפת, וכאשר לאנשים אכפת המממ" [תנועת דחיפה] זה אותו עצמי- מנגנון חבלה בו אנו משתמשים כל כך בחיינו. זה זה?

וכך רק לשים לב לזה לשים לב. אה, תראה מה אני עושה? אני מרחיק את מה שאני רוצה. אמור, "דפוק-דפוק... [צחוק] אני חייב להיות יותר אינטליגנטי..."

[בתגובה לקהל] אז זה המוח של כעס מכוסה בעצב ובפחד. בתור ילד אתה לא יודע מה לעשות עם העצב והפחד שלך. או שלך כעס. אז אתה אומר, "למי אכפת?" אבל זו באמת שיטה כל כך מגוחכת להתמודד עם דברים, לא?

זה מוח, כשאני נכנס לדבר הזה של "למי אכפת", אני מוח שאין לו יושרה. ועל זה בדיוק דיברתי כשאמרתי, "אכפת לי." כי "אכפת לי" זה המוח של היושרה.

זה כאילו, אכפת לי ממה שקורה לי. אכפת לי מאיזה בן אדם אני. אני רוצה לכבד את עצמי.

[בתגובה לקהל] אוקיי, אז היית מורה כשהילדים הקטנים היו עושים את זה, חבר שלך היה ניגש וישב איתם. כי היא זיהתה את "למי אכפת" שנאמר עם כעס הייתה זעקה לעזרה. ורק על ידי ללכת לשם ולשבת עם האדם, הילד יודע שלמישהו אכפת.

[בתגובה לקהל] זה כל העניין, כשיש לנו רגש פוגע, לעצור ולומר "מה קורה בי שגורם לזה?" לכן, עבור אנשים מסוימים הם עשויים לראות אירועים קודמים כשהם היו צעירים. יש אנשים, זה לא משנה מה היה האירוע הקודם. הם פשוט רואים שזו תגובה רגשית רגילה שיש לי. וזה רק, כאילו, כפתור. המצב הזה, בוינג, אני מגיב ככה. ולומר, אתה יודע, זה הרגל ישן, זה לא עובד, אני לא צריך להמשיך לעשות את זה.

ואתה יכול להגיד, בסדר…. להסתכל מאיפה הגיע ההרגל הזה ולראות דברים קודמים, להגיד, בסדר, זה מה שעשיתי באותו זמן כי זה כל מה שידעתי. אבל, עכשיו אני יודע משהו אחר. אז אני הולך להגדיר הרגל חדש במוחי.

אבל אני לא חושב שתמיד צריך לחזור לעבר כדי לראות... אנשים מסוימים עשויים למצוא את זה מועיל. יש אנשים שלא. אבל רק לראות, זה הרגל שלא עובד.

[בתגובה לקהל] "אז כן, זה משהו שלילי, אבל זה רק פוגע בי. זה לא מזיק לאף אחד אחר. אז אני יכול להמשיך ולעשות את זה".

שוב, אני מתכוון, זו דרך טיפשית לחשוב, לא? זה אחר stupidagio. כי בלב שלנו, מה שאנחנו רוצים יותר מהכל זה להיות מאושרים. ומה שאנחנו עושים, אין לזה השלכות רק על עצמנו. יש לזה השלכות על אנשים אחרים.

ומה שאני חושב עליו זה כאילו החוק אומר שכשאתה רוכב על אופנוע אתה חייב לחבוש קסדה. ואני יודע שאופנוענים רבים שונאים את החוק הזה. והם אומרים, "אני לא רוצה לחבוש קסדה, ואם אני מתאבד זה העסק שלי." אבל אני ממש לא מסכים. כי אם תהיה תאונה, מישהו אחר יהיה מעורב. ואם תמות, זה יגרום לאדם אחר להרגיש נורא, למרות שזו הייתה תאונה. אז מתוך דאגה ודאגה לאנשים אחרים... אולי לא אכפת לך אם תמות, וזה לדעתי... אני לא מאמין בזה. אבל אתה יודע. גם אם לא אכפת לך, למישהו אחר יהיה אכפת. אז בבקשה, לטובתם, אתה יודע, חבוש את הקסדה.

טובטן צ'ודרון המכובדת

כודרון הנכבד מדגיש את היישום המעשי של תורתו של בודהה בחיינו היומיומיים והוא מיומן במיוחד בהסברתם בדרכים המובנות ומתורגלות בקלות על ידי מערביים. היא ידועה בתורה החמה, ההומוריסטית והצלולה. היא הוסמכה כנזירה בודהיסטית בשנת 1977 על ידי קיאבג'ה לינג רינפוצ'ה בדרמסלה, הודו, ובשנת 1986 קיבלה הסמכה בהיקשוני (מלאה) בטייוואן. קרא את הביוגרפיה המלאה שלה.