פסוק 74: כל רגע חשוב

• יש לנו כוונות בכל רגע
• כל בחירה שנעשה בכל שנייה יכולה לקחת אותנו לכיוון אחר
• איך לדברים קטנים, החלטות קטנות, יכולה להיות השפעה גדולה על חיינו
• החשיבות של להיות מחושב לגבי הבחירות שלנו

אבני חכמה: פסוק 74 (להורדה)

מהי הנחישות שלא יתערערו על ידי אחרים?
לשמור על עצמך במודעות מפני השפעות שליליות מאחרים.

אם תשמרו על עצמכם במודעות אז הנחישות הזו לשמור על עצמכם במודעות ולתרגל טוב באמת לא תתערער.

כאן זה די מעניין לחשוב שבכל רגע יש לנו כוונות, בכל רגע אנחנו מקבלים החלטות. אז הגורם המנטלי הזה של הכוונה, שכמה מבתי ספר עיקריים אומרים is קארמה, שתמיד יש לנו כוונות, אנחנו תמיד מקבלים החלטות, אנחנו תמיד עושים בחירות. וכל בחירה שנעשה בכל שבריר שנייה יכולה לקחת אותנו לכיוון אחר. אז בכל רגע יש למעשה המון אפשרויות בהתאם למה שאנחנו בוחרים לעשות באותו הרגע המסוים. כשאנחנו לא מודעים לזה, וכשאנו לא מודעים למה שקורה במוח שלנו, אז אנחנו פשוט עושים הכל באופן רגיל, אוטומטית, בכוח של רק ההרגל וכוח ההיכרות. אז כשאנחנו מסתכלים בחיינו אנחנו רואים את עצמנו משחקים את אותה החלטה, או משחקים את אותה סצנה, שוב ושוב ושוב בחיינו. ואם הסצנות האלה הן כאלה שמביאות לנו יותר בלבול ואומללות בחיינו, אז אנחנו לא מגיעים לשום מקום בכלל, חוץ מלשבת ולומר, "למה אני?" כי אנחנו פשוט פועלים מתוך הרגל, משחזרים את אותו הדבר.

אתה תראה אנשים שנכנסים למערכת יחסים לא מתפקדת אחד אחרי השני, וכל מערכות היחסים איכשהו די דומות, כי האדם פשוט מגיב מתוך הרגל. או, אם יש לנו דימוי עצמי מסוים, כאילו הוא מתקרב, אם אנחנו חושבים, "טוב, אני לא מאוד חכם," ואז אנחנו פשוט ממשיכים לחשוב שוב ושוב ושוב, אז זה הופך להיות איך אנחנו רואים את העולם, איך אנחנו מתנהגים, ואנחנו אף פעם לא לומדים כלום, בעצם כי אנחנו אפילו לא מנסים כי אנחנו כבר אומרים לעצמנו שאנחנו לא יכולים.

כשאנחנו באמת מסתכלים על כל תחום בחיינו, האזורים, במיוחד, שבהם אנחנו לא מרגישים טוב עם ההתנהגות שלנו, או טוב עם הרגשות שלנו, באמת לעצור ולשקול שבכל רגע יש לנו בחירה לגבי מה אנחנו יכול לעשות - אם אנחנו מודעים. אם אנחנו לא מודעים, אז בעצם הבחירה נעלמה כי זה רק הדחף של אנרגיית העבר שנושא אותנו. אבל אם יש לנו מודעות אז אנחנו יכולים לשנות וללכת לכיוון אחר.

אמרתי לפני כמה ימים שלפעמים אנחנו עושים דברים קטנים מאוד שיכולים להיות בעלי השפעות גדולות, וכשאנחנו באמת חושבים על זה - כל רגע הוא הזדמנות - אז לרגעים קטנים יכולים להיות השפעות גדולות או שיובילו אותנו לחלוטין לכיוון אחר, או בחזרה על הרגלים ישנים, או בהפעלת מה שעולה בראש באותו רגע בלי שום בהירות לגבי זה.

שוב, אני חוזר לכאן למצב בפרגוסון. היה רגע אחד שבו מייקל בראון בחר ללכת באמצע הרחוב. עכשיו, מה היה קורה אם באותו רגע הוא היה בוחר ללכת על המדרכה במקום? הכל היה שונה לגמרי. הכל. היה רגע אחד שבו דארן ווילסון, לפי האופן שבו המשטרה בפרגוסון עבדה הם לא יצאו החוצה ודיברו עם האנשים או הכירו את האנשים, הם פשוט צרחו פקודות בזמן שהם נסעו לידם. (ברור שזה לא יוצר יחסים טובים במיוחד בקהילה.) אז הנה מייקל באמצע הרחוב. זה דבר אחד. אבל אז החליט ווילסון לצעוק אליו, "צא מאמצע הרחוב". עכשיו, מה היה קורה אם במקום לעשות את זה, הוא היה יוצא מהמכונית וניגש לדבר עם מייקל בראון? או מה היה קורה אם הוא לא היה עושה דבר כזה גדול ממישהו שהולך באמצע הרחוב? כי הוא היה זוכר שכשהיה נער גם הוא עשה את זה. אז היו כל הרגעים הקטנים האלה שבהם אנשים קיבלו החלטות מסוימות, וכנראה בלי הרבה בהירות, אלא רק בכוחם של הרגלים קודמים. ונראה לי, בסך הכל, שתכונה אחת שהם חלקו במשותף היא שאף אחד מהם לא אהב שהשני אומר לו מה לעשות, או נראה שהוא חזק יותר. אז שניהם היו בעניין הזה של, אתה יודע, "אני הולך להיות חזק יותר." אני מהמר לך שמסיבות שונות, זה כנראה היה סוג של דפוס הרגל בשני החיים. אולי הסיבה של מייקל הייתה בגלל שחווה גזענות. אולי הסיבה של דארן הייתה מה שקרה במשפחתו, איך התייחסו אליו בזמן שהוא גדל. אז אולי זה הגיע מכיוונים שונים, אבל אותו גורם נפשי של "אני אהיה על העליונה לא משנה מה" - שיש לכולנו, לא? וכולנו מבצעים את זה בדרכים שונות. גברים לעתים קרובות מפעילים את זה פיזית. נשים מוצאות דרכים אחרות לעשות זאת. אבל אתה מבין, רק החלטה קטנה מפעילה רשתות שלמות של תוצאות שמשפיעות לא רק על עצמך אלא על כל כך הרבה אנשים.

אם אנחנו יכולים להביא מודעות לסוגים האלה של בחירות שאנחנו עושים, אז יש אפשרות בכל רגע להגדיר דברים לכיוון אחר.

ואני רק זוכר את אחד הבחורים שכתבתי להם בכלא, שנגזרו עליו 20 שנות מאסר על סחר בסמים - הוא היה כנראה אחד הסוחרים הגדולים של דרום קליפורניה, והוא עשה מזה הון תועפות. היו הרבה מכוניות, בלה בלה בלה. אבל כשישב בכלא במשך מספר שנים היה לו הרבה זמן לסקור את חייו, והוא כתב לי ואמר, "אתה יודע, אני יכול לראות איך הגעתי לכאן דרך קבלת הרבה מאוד החלטות בשלב מוקדם יותר בחיי. חלקן אפילו החלטות קטנות שהחלטתי לעשות את זה אז פגשתי את האדם ההוא שהשפיע עליי בצורה כזו ואז התערבתי בזה ודא דה דה...".

הנקודה היא להיות ממש מתחשבים לגבי הבחירות שלנו. כי זה כל רגע שאנחנו מייצרים אותם. כל רגע אנחנו מייצרים אותם.

"לשמור על עצמך במודעות מפני השפעות שליליות מאחרים." כאילו דיברנו, על מי אנחנו מסתובבים... האנשים שאיתם אנחנו הם אחת ההשפעות החשובות ביותר שיש לנו. ובכל זאת לעתים קרובות מאוד אנחנו לא באמת חושבים על זה. אנחנו לא יושבים וחושבים, "אה, אני הולך להיות מאוד מושפע מהסביבה שבה אני שם את עצמי ומהאנשים שאני מסתובב איתם." ואנחנו לא יושבים ומסתכלים על הסביבות שאנחנו בוחרים להיות בהן, האנשים שאנחנו מסתובבים איתם, וחושבים טוב טוב, איך אלה ישפיעו עלי? אנחנו לא חושבים על זה. אנחנו פשוט... ובכן, מה שנראה כאילו הוא הולך לעשות אותנו הכי מאושרים באותו הרגע, כל מה שנראה יותר כיף, יביא לנו יותר מכל מה שאנחנו במקרה רוצים באותו רגע, אנחנו פשוט הולכים על זה מתוך הכוח שֶׁל התקשרות ו ריכוז עצמימבלי לחשוב, "מה התוצאה לטווח ארוך תהיה?"

אנו יכולים לראות, כמתרגלי דהרמה, שהסביבה שבה אנו מכניסים את עצמנו היא חיונית ליכולת לשמור יחד תרגול דהרמה. כי אנחנו לא ממש חזקים בסגולה שנשארה לבד. במיוחד אם אנחנו מוקפים באנשים אחרים שרוצים לשבת ו... אני מתכוון פשוט למשהו תמים לכאורה בחברה כמו לשבת ולצפות בסרט במוצאי שבת. ובכל זאת לא חושב, "מה אני מכניס לראש שלי בצפייה בסרט הזה ובסקס ובאלימות? מה זה מכניס לי לראש?" אנחנו לא חושבים על זה. אז כתוצאה מכך אנחנו מכניסים את עצמנו לכל מיני מצבים שבעצם משקים את זרעי אי הסגולה שלנו כשלמעשה אנחנו רוצים לשנות, אבל אנחנו לא מכניסים את עצמנו למצבים או מסתובבים עם האנשים שהולכים להשקות זרעי המידות הטובות. או לפעמים אנחנו נמצאים ליד האנשים שישקו את הזרעים האלה, אבל בגלל ההרגל הקודם שלנו אנחנו לא אוהבים את זה. אתה יודע? ואנחנו מוצאים את זה, אתה יודע, אתה במנזר ואתה במצב רוח רע ומישהו ניגש אליך ואומר, "אה, אתה נראה קצת כועס היום, יש דרך שאני יכול לעזור? או שאתה רוצה לדבר על זה?" "לא! עזוב אותי לבד!" אז רק מתוך הרגל, אנחנו אפילו בסביבה טובה או בסביבת אנשים טובים אבל אנחנו לא יכולים לראות את זה, ולכן אנחנו לא יכולים לנצל את זה. אז כל העניין הוא באמת לשבת ולחשוב על הדברים האלה כדי שנוכל להיות זהירים בכל רגע במה שאנחנו מחליטים לעשות, בידיעה שזה משפיע... אתה יודע? אתה עושה פה פנייה שמאלה, זה ישפיע על כל כך הרבה פניות אחרות שאתה עושה שם למטה. שהם שונים מאשר אם אתה עושה פנייה ימינה. לפעמים אתה יכול לפנות ימינה ואז לעקוף את הבלוק ואז ללכת שמאלה, שזו הייתה הדרך הנכונה. זה בסדר. אבל לפעמים אתה עושה את הפנייה הנכונה ואתה הולך לאיבוד לגמרי במבוך.

[בתגובה לקהל] אתה מדבר על ראיון עבודה למשרה בשכר מינימום אבל בראיון הבחור שאל אותך "ספר לי על החברים שלך", ואיך... זו למעשה שאלה מאוד חכמה לשאול בראיון כי היא באמת מספרת הרבה על האדם, לא?

[בתגובה לקהל] אתה יודע, הרעיון של דארן ווילסון לצאת מהמכונית ולדבר עם מייקל נראה בלתי אפשרי מנקודת המבט של: הוא הוכשר כשוטר בצורה מסוימת, ומחלקת המשטרה הספציפית הזו אימנה את השוטרים שלה. דרך מסוימת. מחלקות משטרה אחרות לא מאמנות את השוטרים שלהן להתנהג כך. הם אומרים לשוטרים שלהם לצאת לטייל ולהכיר את האנשים שחיים בקהילה. אבל שוב, בגלל כוח ההרגל, כוח האימון, אז... וזה היה התירוץ שלו לאורך כל הדרך, הוא "פשוט פעלתי לפי פרוטוקול." כאילו ביצוע הפרוטוקול הופך את מה שאתה עושה לסגולה.

כמו כן, רק במונחים של החלטות קטנות, זה גורם לי לחשוב שההיות שלי כאן היום תלויה ביום אחד בשנת 1975, קבלת ההחלטה ללכת לחנות הספרים בודהי טרי ולהסתכל על העלונים שעל הקיר. כמה זה תמים? וזה תלוי בבחירה האחת של הנזירה ששמה שם את העלון ללכת לחנות הספרים בודהי טרי ולשים שם עלון. היא לא יכלה ללכת לשם. היא יכלה ללכת למקום אחר. לעולם לא הייתי מוצא את העלון, פוגש את המורים שלי וכו'. וכך אתה רואה לפעמים את הדברים הקטנים האלה בחייך שיש להם השלכות עצומות בהמשך.

[בתגובה לקהל] אז כשהיית בסיאטל בגבעת הקפיטול... (בגבעת הקפיטול יש שם כל סוג של אנשים, וכל מה שיכול להתרחש בגבעת הקפיטול ממשיך. זו אחת מהשכונות האלה.) ובכל זאת המשטרה הסתובבה שם ברחובות, היא הכירה את בעלי החנויות, אתה גר שם היית חי שם. לראות את אותם שוטרים. אז תהיה לך הרגשה, "הו, אם משהו קרה אני מכיר את האנשים האלה, אני יכול ללכת אליהם לעזרה." ואילו אם הם היו משטרה רק נוסעים במכוניות, אתה אפילו לא יכול לראות את הפנים שלהם, ואין תחושה של חיבור.