אוצרות יקרים

• תיוג אנשים אחרים "רעילים"
• עבודה עם המוח במצבים שבהם אנו מוצאים שאנשים אחרים קשים
• מסתכלים בתוך המוח שלנו מדוע הכפתורים שלנו נלחצים על ידי התנהגויות מסוימות
• איך לראות אנשים שתייגנו "קשים" כאוצרות יקרים

בכל פעם שאני פוגש אדם בעל אופי רע
מי מוצף באנרגיה שלילית ובסבל עז
אני אוהב אחד נדיר כזה יקר
כאילו מצאתי אוצר יקר.

בכל פעם שאני פוגש אדם בעל אופי רע (כמו תלמידים שלא זוכרים מה המורה שלהם אמר), שמוצפים באנרגיה שלילית (מתלוננת ללא הרף), וסבל עז (כמו אצבע עצובה...). כשזה יקרה, אכבד אחד נדיר שכזה, כאילו מצאתי אוצר יקר.

תודה, אוצרות יקרים. כן, אתה בהחלט כן. [צחוק]

אוצר נדיר ויקר, ואתה הולך להוביל את כולנו להתעוררות מלאה, כי אתה נותן לנו את ההזדמנות לתרגל סבלנות.

"כשאני פוגש אדם בעל אופי רע, שמוצף מאנרגיה שלילית וסבל עז." יש לך מישהו בראש? כן? מישהו שפשוט משגע אותך. עַצמְךָ?

יש אנשים שלא אוהבים להיות ליד אנשים חולים, זה מפחיד אותם. סבל כזה מפחיד אותם. אנשים אחרים לא אוהבים להיות בקרבת אנשים שאינם מאוזנים נפשית. הם נבהלים מזה. אנשים אחרים לא אוהבים להיות ליד אנשים שיכורים או על סמים. זה מפחיד אותם. אנשים אחרים לא אוהבים להיות בקרבת דמויות סמכותיות. זה לא בהכרח מישהו בעל אופי רע, אבל זה מישהו שאנחנו מנערים סביבנו. אנחנו לא אוהבים להיות ליד אנשים שלוחצים על הכפתורים שלנו, כי הם מכירים אותנו די טוב, והכפתורים שלנו נלחצים בקלות ואנחנו יוצאים לדרך, ואז אנחנו מאשימים אותם. יש הרבה מצבים כאלה שבהם אנחנו לא אוהבים להיות עם אנשים אחרים.

כל כמה שנים יש מילה חדשה. הייתה תקופה שבה "רעיל" הייתה המילה. יש לי משפחה רעילה. אמא שלי רעילה. אבא שלי רעיל. התרופות שאני לוקח בסדר, אבל האנשים האלה רעילים. מוציא את זה על כל השאר. שלאנשים האלה יש בעיה, ויש להם סבל עז, ומשהו לא בסדר איתם, ואני לא רוצה להתקרב אליהם. זו נקודת המבט הרגילה.

מנקודת מבט בודהיסטית, מה שקורה הוא שהאדם האחר פשוט עושה את מה שהוא עושה, אבל זה אנחנו והלחצנים שלנו שמופעלים ואנחנו הופכים את האדם הזה למישהו שאנחנו לא יכולים לסבול להיות בסביבה.

האם האדם השני רעיל? או שמא המוח שלנו הוא רעיל? האם זה המוח שלנו שהרגשות שלנו לא נשלטים, המוח שלנו מתבלבל, אנחנו לא יודעים איך להתמודד עם מצבים מסוימים, אנחנו לא יודעים איך להגיב לאנשים מסוימים, ולכן אנחנו אומרים שהאנשים האלה רעילים, יש להם אינטנסיביים סובלים, הם מלאים באנרגיה שלילית. ומנקודת מבט בודהיסטית, כן, הם כנראה יצורים חיים, ויש להם בעיות, כמו לכולנו, והם יוצרים שליליים קארמה כמו כולנו, ויש להם ייסורים כמו כולנו. אבל למה זה שהאדם הזה הופך לאדם "רעיל" עבורי, אבל הוא מישהו שאתה אוהב וחושב שהוא נהדר.

זוהי השאלה. אם האדם האחר, אם זה היה רק ​​באדם האחר, כולם היו רואים את האדם האחר באותו אופן. וזו כנראה הסיבה שאנחנו נהנים כשאנשים אחרים מבקרים את אותם אנשים שאנחנו מבקרים, כי זה רק עוזר לנו לאמת את הדעה שלנו על מישהו אחר. אבל מנקודת מבט בודהיסטית, כל זה הוא כמו שיפוט שמגיע מהמוח שלנו, וזה הכפתורים שלנו. "אני מרגיש לא בנוח להיות ליד אדם שיש לו בעיה מהסוג הזה. למה אני מרגיש לא בנוח? כי אני לא יודע איך להגיב. או שאני מרגיש חוסר ביטחון. או שאני מרגיש מפחד." אבל כשאנחנו לא מזהים מה אנחנו מרגישים, אז אנחנו אומרים שזה האדם האחר.

דוגמה לכך, אתה שומע אותי לעתים קרובות מדבר על "כן, אבל" אנשים. האנשים שבאים והם לוקחים את הזמן שלך והם מספרים לך סיפור ארוך וארוך שאתה מבין, אתה יכול לספר על פי איך שהם סיפרו אותו שהם סיפרו אותו הרבה, הרבה פעמים להרבה מאוד אנשים, והם מבקשים ממך עצה, ואתה נותן עצה, והם עונים: "כן, אבל...". ואז אתה נותן עוד עצות, אתה מנסה טקטיקה אחרת, ושוב הם עונים, "כן, אבל...."

האנשים האלה לוחצים על הכפתורים שלי. אני ממש לא אוהב את זה. אבל כשאני מסתכל פנימה ואני שואל את עצמי מה הם הכפתורים, למה אני מגיב כל כך לאנשים "כן, אבל", זה באמת הופך להיות סוג של ציד אוצרות למצוא בעצמי מה התשובה לשאלה הזו. מה יש בהתנהגות הזו שמטריף אותי? האם זה בגלל שהם מנצלים את הזמן שלי? האם זה בגלל שאני מרגיש שאני צריך להיות מסוגל לעזור להם, אבל אני לא מסוגל? או שאני אמור להיות מסוגל לספק את החששות שלהם, אבל אני לא מסוגל, אז אני מרגיש לא בנוח עם עצמי? מה הסיבה לכך שהתנהגות כזו משגעת אותי?

אם אנחנו יכולים לעשות סוג כזה של ציד אוצרות - השתקפות פנימית - והאוצר הוא למצוא את החלק הפגוע הזה של עצמנו, שנוכל אז להאיר עליו קצת אור ולראות איך זה מציק, ואיך זה לא הגיוני, ואיך זה נובע מהשיפוט שלי ומהפחד שלי, או מכל מה שקורה בי. כי אנשים אחרים מוצאים את האדם הזה לגמרי בסדר. והאדם הזה יכול "כן, אבל" וזה לא משגע את האדם השני. אבל אני, למדתי, שני "כן, אבל" וזהו. כי נהגתי להמשיך עם אנשים "כן, אבל" הרבה זמן ולסיים בלי כלום. אז להסתכל פנימה ולמה אני מרגיש לא בנוח כשאני מסתיים בלי כלום אחרי זמן מה עם האנשים האלה. ובכן, אני אוהב להרגיש מצליח. אני אוהב להרגיש שאני מסוגל לעזור למישהו. אבל אתה לא יכול לעזור לאדם "כן, אבל". אני חושב שזה חלק מהלמידה שלי בזה, זה כשמישהו אומר "כן, אבל," אני לא מנסה לעזור לו. אם אני רק נרגע ומקבל את המצב, ולא ארגיש שאני אמור להיות מסוגל לעזור להם, אז כנראה שלא אתעצבן כל כך מההתנהגות שלהם.

אני רק משתמש בזה כדוגמה. לכל אחד יש את הסוג שלו. אדם מסוים, או סוג מסוים של התנהגות. אבל מה שאני מתכוון אליו זה כשהדברים האלה מתעוררים - והם עולים כל הזמן - במקום להפנות את האצבע לעבר האדם השני, להסתכל פנימה ולומר, "מה הכפתור שלי? למה זה קשה לי?" כי אם נוכל למצוא את התשובה לכך, אז נוכל ללמוד כיצד להפוך את המוח שלנו לנוח עם המצב הזה, ואז הבעיה נפסקת.

יכולים להיות לנו כל מספר דברים, אפילו דברים מאוד תמימים, שמטריפים אותנו. יש אנשים שלא אוהבים שמבקשים מהם לתת לצדקה. הם יתנו לצדקה, אבל הם רוצים לחשוב על זה בעצמם ואז לתת. הם לא אוהבים כשאנשים אחרים שואלים. ובכן למה זה? ומסתכל פנימה ומנסה לענות על זה.

זה מאוד מעניין.

מתקשר?

אנחנו יכולים לראות לפעמים פניות של אנשים שרוצים לבוא לכאן. אנו עשויים לקרוא את זה, ולקרוא משהו על הרקע שלהם, ועבור אנשים מסוימים זה פשוט מעורר אותם. ואנשים אחרים קוראים את אותו הדבר ואומרים, "אה, בואו נתמוך באדם הזה." ואז השאלה היא, איזה חלק מגיע ממני, והשאלה השנייה היא האם אנחנו יכולים לתמוך באדם הזה ביעילות ולשמור על המקום הזה כמנזר? יש גם את השאלה הזאת. רק להסתכל.

זה גם משהו שצריך לחקור כאשר רואים את הדעות הקדומות השונות שלנו. ייתכן שיש לנו דעות קדומות כלפי סוגים שונים של אנשים, מכל סיבה שהיא. כל האנשים שלובשים גרביים לא תואמים, וזה עכשיו זעם. זוכרת שהיית בבית הספר והגרביים שלך לא התאימו והסתבכת, ואמא שלך גרמה לך להחליף גרביים? עכשיו זו האופנה האחרונה, כולם אוהבים שיש להם גרביים לא תואמות. מישהו מופיע כאן עם גרביים לא תואמות, ואנחנו אומרים, "מה קורה עם האדם הזה? זה מצביע על..." ויש לנו פרופיל שלם לסוג האנשים שלובשים גרביים לא תואמים.

רק כדי להסתכל על ההטיות שיש לנו. או השיפוט המיידי שיש לנו על אנשים אחרים. ושאלה מאיפה זה בא בי? ואז אם אנחנו יכולים לעשות שלום עם זה, זה בעצם פותח את הדלת למוח שלנו להיות די חופשי, ולעסוק באמת עם כל מיני אנשים.

אנו רואים באנשים האלה אוצרות יקרים כי הם נותנים לנו את ההזדמנות ללמוד משהו על עצמנו שאחרת לא היינו לומדים. והם מצביעים לנו על משהו לגבי הדעות הקדומות שלנו, חוסר הביטחון והפחדים שלנו, שאו שלא היינו יודעים עליו, או שידענו עליו ומנסים להתעלם ממנו, אבל עכשיו האדם הזה - בין אם הוא התכוון להיות אדיב או לא. זו לא השאלה-הביאה לי את ההזדמנות הזו להסתכל על החלק הזה של עצמי ולנקות אותו ולעשות שלום איתו.

זה תרגול קשה להתעמת עם הדברים האלה בעצמנו ולהודות בהם. להודות בהם זה מאוד קשה. כי אנחנו אוהבים לחשוב על עצמנו כאנשים פתוחים, מקבלים, מיטיבים, סובלניים, אבל אז מופיעים האנשים האלה שסותרים את הדימוי העצמי שלנו ואנחנו אוהבים להאשים אותם. אבל הדבר האמיתי הוא להשתמש בו כהזדמנות לנקות את מה שיש בפנים.

למישהו יש דוגמה שהוא רוצה לשתף?

קהל: כשאני נתקל בתגובת ה"כן, אבל", הדבר השני שאני מגיב אליו, אני יכול לראות שהעיניים מזוגגות כשאני נותן הצעה, והן פשוט לא מקשיבות, אז אני לא מרגישה שומעים אותי , והם רק מחכים שאפסיק כדי שיוכלו להגיד "כן, אבל."

ואז כדוגמה, אחד מחברינו היקרים שלח לנו תמונה שלו מקועקע בכבדות לפני שהגיע. הוא פחד שנדחה אותו. וכמובן שלא הייתה אפשרות לדחות שם.

נכבד Thubten Chodron (VTC): אבל יש אנשים שדוחים אנשים מקועקעים בכבדות. ויש אנשים שדוחים אנשים שאין להם קעקועים. אז אתה לא יכול לנצח.

קהל: היו מספר צעירים שהגיעו לכאן בשנתיים האחרונות... ובכן, הם באים לכאן כל הזמן. אבל לתלמידים ולתלמידי התיכון. ובנפשי, כל הצעירים כמו פנויים בנפשם ומרוכזים בעצמם, אי אפשר לנהל איתם שיחה טובה. אז כל כך נדהמתי מהילדים האלה. אבל אני בטוח שזו התפיסה שלי לגבי בני נוער, זה הכל, במקום שהילדים האלה הם כל כך פנומנליים. אני חושב שהם כנראה קצת יותר מפותחים מ... ובכן, אני לא יכול לומר. אז כן, אני חושב שהתפיסות שלי הוכחו כל כך לא מדויקות.

VTC: לפעמים זה די נעים כשאנחנו מגלים שהתפיסות שלנו שגויות. נכון? יש לך את כל התמונה הזאת של איך מישהו הולך להיות, והם בכלל לא כאלה.