בגידה באמון

• מסתכלים על הגורמים למצב שבו האמון שלנו נבגד
• קארמה וציפיות
• מנסה לראות את תפקידנו בשבר של מערכות יחסים

יש לנו שיחה קצרה לפני הארוחות כל יום, ועברנו את זה שמונה פסוקים של טרנספורמציה מחשבתית. אנחנו על פסוק 6 היום. השתחררנו מקנאה לבגידה באמון.

בפסוק 6 נכתב:

כשמישהו הרווחתי,
ובמי נתתי אמון רב,
כואב לי מאוד,
אני אתאמן לראות את האדם הזה כמורה העליון שלי.

אני כנראה אדבר על הפסוק הזה במשך כמה ימים. לפחות שתיים.

"כשמישהו שזכיתי לו ואשר נתתי בו אמון גדול, פוגע בנו מאוד". אנחנו תמיד מרגישים שזו הבגידה הכי גדולה. בטחנו במישהו, חשבנו שיש לו את הגב שלנו, שהם מעודדים אותנו, ודורשים אותנו ועוזרים לנו, ואז קורה משהו, לעתים קרובות לגמרי באוויר, והם מסתובבים עלינו, או שהם מבקרים, או שהם לא רוצים לדבר איתנו שוב, או מה שזה לא יהיה. או לפעמים זה מצב שמתפתח עם הזמן, ואז מערכות יחסים נקרעות. אבל לעתים קרובות אנו מרגישים שהאמון שלנו נבגד. זה שהשקענו אנרגיה בטיפוח מערכת יחסים עם מישהו, אכפת לנו ממנו מאוד, חשבנו שאכפת להם מאוד מאיתנו, חשבנו שאנחנו באותו עמוד, ואז מהומה, הכל די מתנפץ.

אני חושב שכולנו חווינו את החוויה הזו. ואני חושד שכאשר חווינו את החוויה הזו, אנחנו מרגישים שאנחנו היחידים שעברו את זה אי פעם. שאיכשהו הבגידה באמון כואבת יותר מכל מיני דברים אחרים. איזה זר שמבקר אותך, זה לא יכאב כל כך. אבל כשאנחנו קרובים למישהו ואז הוא מפנה לנו את הגב. אז אנחנו אומרים לעתים קרובות, "אף אחד אחר לא פגע כל כך רע, זה נורא. למה אני? זה לא הוגן. מה עשיתי לא בסדר? לא עשיתי שום דבר רע. הם חסרי תודה." זה מעורר את כל החבורה של בלבול המוני, ו כעס, ואכזבה, ופחד, וכל השאר במוחנו.

כשאני מסתכל, מה הם הסיבות למצב כזה?

ובכן קודם כל, בהחלט יש סיבה קארמית. משהו אולי מחיים קודמים, או קודם מהחיים האלה, שבהם בגדנו באמון של מישהו אחר. עכשיו, אני יודע שאף אחד כאן לא עשה את זה מעולם. כמו שדיברנו על אתמול, אף אחד כאן מעולם לא קינא באף אחד אחר. אף אחד כאן לא כועס. אבל אולי בגדנו באמון של מישהו אחר בעבר. זה דבר נחמד לשקול. אני יודע שאנחנו הרבה יותר מודעים לאנשים אחרים שבוגדים באמון שלנו. ויש לנו קובץ מחשב שלם לכל פעם שמישהו בגד באמון שלנו. ובעצם, אנחנו אפילו לא צריכים קובץ מחשב, אנחנו זוכרים אותו ומדקלמים לעצמנו כל יום כמה אנשים היו רעים אלינו. אבל מעולם לא עשינו את זה לאף אחד אחר. ימין? אולי טוב לשקול אולי לא את החיים האלה, אולי את החיים הקודמים. האשימו את זה בחייכם הקודמים. שעשית דבר כזה. ולהסתכל באמת, כי אולי אנחנו מסתכלים על מצבים בעבר, שבעיני אנשים אחרים הם חוו כבגידה באמונם, אבל לא חשבנו על זה כעל בגידה באמונם. אנו רואים בזה הגדרת הגבולות שלנו, או היפטרות מהקשר הרעיל, או הקשבה ללב שלנו. או מי יודע איך אנחנו קוראים לזה. אבל בדרך כלל אנחנו מצדיקים את זה בצורה כלשהי. אבל לראות באמת שיש בזה יסוד קארמתי.

ואז עד כמה דברים שקורים בחיים האלה שתורמים לבגידה באמון. דבר אחד שראיתי מניסיוני הוא כשיש לי ציפיות מאנשים אחרים שאו שאני לא מודע להם, או אפילו אני מודע אליהם, אני לא שואל את האדם השני אם הוא מסכים למלא את הציפיות האלה, אני רק מניח שהציפיות שלי מתאימות לקשר. אם אנחנו חברים טובים, אז הציפיות שלי שתמיד יעודדו אותי ואף פעם לא יבקרו אותי, ותמיד יהיו לי את הגב. וכשאנחנו לא מסכימים על משהו, אנחנו תמיד מתאחדים. כל מערך הציפיות הזה. ואני אף פעם לא טורחת לבדוק עם האדם השני אם הציפיות שלי נכונות. שבכל פעם שיש לי אירוע, הם יבואו לאירוע שלי. בכל פעם שאני כותב להם מכתב, הם יגיבו. מי יודע איזה ציפיות יש.

אפילו ביחסי תלמיד-מורה. יש לך ציפיות מהתלמידים שלך. לתלמידים יש ציפיות מהמורים שלהם. בתוך ה למרים אנחנו מתחילים לקרוא ולראות מהן הציפיות האלה, אבל אנחנו לא רואים במוחנו אם אנחנו עומדים בציפיות האלה, או אם אנחנו מוסיפים עוד כמה ציפיות. כאילו המורה שלי תמיד תשבח אותי. [צחוק] אנחנו מוסיפים כמה תוספות לציפיות שלנו.

זה שראיתי מניסיוני יכול להיות הגדרה לחוות הרבה כאב כשדברים לא מסתדרים כמו שהמוח שלי אמר לעצמו שהם צריכים להסתדר. אתה יודע את כל ה"צריכים" שיש לנו לגבי איך אנשים אחרים צריכים להתנהג ומה עליהם לעשות. זה תמיד "אנשים אחרים צריכים". אני, אני לא צריך "צריך" כי מה שאני עושה זה תמיד בסדר. מסתכל על זה.

מה שאני מתכוון אליו הוא לנסות לראות את התפקיד שלנו בשבר. אז במקום להאשים את האדם האחר, במקום לומר, "אוי זה בא פתאום, לא היו סיבות לזה בכלל." חושב על החיים הקודמים קארמה. חושבים על הציפיות שלנו. חושבים אולי על זמנים שבהם לא היינו כל כך אדיבים כלפי האדם האחר. במילים אחרות, התפקיד שלנו בו. וזה יכול לעזור, לדעתי, מאוד להפחית את הכאב, כי אנחנו רואים שיש לנו אחריות מסוימת.

הכאב מגיע, אני חושב, כשאנחנו מאשימים מישהו אחר ואנחנו מרגישים כמו קורבן. אבל ברגע שמתחשק לי, "אני חייב להודות, כמובן, שהיה לי איזה תפקיד בזה", אז אני לא מרגיש שהם בגדו באמון שלי, זה יותר כמו, "אופס, עשיתי בלגן אני חווה את התוצאה של הבלגן שעשיתי. ויש משהו שאני יכול לעשות עם הבלגן שעשיתי. אני לא קורבן במצב הזה".

אני חושב שבכל פעם שאני מרגיש כמו קורבן, אז אני מרגיש הרבה כאב. אבל כשאני יכול לראות את התפקיד שלי בזה... אני לא לוקח אחריות על כל העניין, כי כל העניין הוא לא באחריותי. אבל מה שלא יהיה, כל עוד אני אחראי לזה, אז אני רואה דרך שאני יכול לשנות, ואני מפסיק לשים את עצמי בתפקיד של קורבן. ואז תפסיק להרגיש חסר אונים וכל דבר כזה.

זה דבר אחד שצריך לקחת בחשבון.

נדבר על זה עוד מחר, אבל תחשוב על זה קצת ויישם את זה במצבים שבהם מישהו שאכפת לך ממנו והועלת לך פגע בך מאוד.