פסוק 86: אמברוזיה רבת עוצמה

• החשיבות של למרים וטקסטים לאימון מחשבה
• לימוד תורות מעשיות היטב כדי שנוכל להשתמש בהן כאשר אנו זקוקים להן
• הערך של הקשבה לתורות שוב ושוב

אבני חכמה: פסוק 86 (להורדה)

מה זה כמו אמברוזיה עוצמתית שאי אפשר לשתות מספיק ממנה?
ההוראות בעל פה הנשגבות החושפות את המשמעות הפנימית של הדהרמה.

[בתגובה לקהל] אז חלק מהמשמעות הפנימית הזו היא bodhicitta.

"ההוראות בעל פה הנשגבות...." ההנחיות בעל פה הן בדרך כלל דברים שמועברים ממורה לתלמיד. הם לא בהכרח הקלאסיקות, כמו הטקסטים העתיקים - החיבורים מהודו, הפירושים בטיבטית - אלא הם יותר כמו תורות מעשיות, כמו למרים (שלבי השביל) או lojong (אימון המחשבה). דברים שקל מאוד ומעשיים ליישם מיד. אז אלה הם כמו אמברוזיה שאתה אף פעם לא יכול לשתות מספיק בגלל שהם כל כך מעשיים, הם כל כך שימושיים בחיי היומיום שלך, והם לא כל כך קשים להבנה. כולנו שמים לב שכשאתה לומד את החיבורים והפירושים יש הרבה משפטים ארוכים ואוצר מילים קשה ומושגים חדשים ודברים כאלה.

חלק מההנחיות בעל פה הן מ טנטרה וגם אלה יכולים להיות די מורכבים, אבל כאן מדברים על סוטריאנה. אם אתה מדבר על הקצר למרים טקסטים - או הטקסטים של אימון המחשבה - אלה דברים שאתה יכול לשבת ולקרוא ולקבל מהם משמעות ללא יותר מדי קושי ולהיות מסוגל ליישם את זה בחייך בקלות רבה. אז אני חושב שזה די חשוב, במיוחד במערב, שאנשים ילמדו את התורות האלה ויתרגלו אותן באמת.

מבחינתי, בכל מקרה, זה מה שאני תמיד נופל עליו כשהמוח שלי מתהפך ואני צריך קצת עזרה. ישנן שיטות בתורות אלו על "תחשוב ככה, תסתכל על המצב ככה, תעשה את זה ואל תעשה את זה". ואני מוצא שזה מאוד מאוד עוזר. אז הוא באמת מעודד אותנו להקשיב לתורות האלה וללמוד אותן ככל שנוכל.

לפעמים תפגשו אנשים שיגידו, "ובכן, שמעתי את זה כבר...". כאילו הם השתלטו על זה פשוט כי הם שמעו את זה. אז לא, זה לא ככה. ותראה בהודו אנשים ששמעו הוראה הרבה מאוד פעמים (ולפעמים לימדו אותה בעצמם), הם ילכו ויקשיבו לתורות האלה. כמו ב למרים שידור קדושתו נתנה. ואנחנו עושים את אחת התורות האלה בלילות שישי. זה טקסט די פשוט וישיר מבחינת ההבנה. ליישם את זה בפועל הוא עוד משחק כדור. אבל להבין את זה לא כל כך קשה. ובכל זאת כולם באים להקשיב ולעשות את זה.

טוב, ככל שנוכל, להקשיב לתורות. כמובן, לא רק להקשיב, אלא ליישם בפועל. וכדי לעשות את הדבר הזה בין הקשבה ליישום - צריך להיות דבר של "לזכור אותם". בסדר? אני מוצא את זה שוב ושוב שאנשים יקראו דבר מהדהרמה, אתה יכול לדבר איתם על זה, הם יכולים לדון על זה, זה הגיוני, הם מבינים את זה, אבל אז כשיש להם בעיה... "מה אני עושה? מה אני עושה?" זה כאילו שהם לא זוכרים מה הם למדו. או איכשהו, במוחם, הם לא מקשרים את מה שהם למדו למצב הנוכחי. איכשהו דהרמה נחמד ללמוד, אבל תרגול זה דבר אחר, וכשזה מגיע לתרגול, יש לך בעיה והיא, "אני לא יודע מה לעשות." אז זה באמת חשוב לחשוב על התורות האלה לעתים קרובות מאוד ו מדיטציה עליהם, ליישם אותם בחיי היומיום שלנו, ולחשוב עליהם. ואז ברגע שיש לנו בעיה, במקום ללכת, "אההההה אני לא יודע מה לעשות! תעזור לי!" לשבת ולחשוב: "בסדר, אני לומד את הדהרמה במשך זמן מה, מה מהלימודים שלמדתי יכול לעזור לי במצב כזה?" ואז אתה מתחיל לזכור ב למרים, באימון המחשבתי, התורות ששמעת ובאילו מצבים הומלץ ליישם את אלה, ואז אתה חושב על אלה ומיישם אותם על המצב מול האף שלך. ואז ככה הדהרמה באמת עוזרת. אם אנחנו לא זוכרים את התורות, אז הרבה מחברות מלאות בדברים והמוח שלנו הוא כמו גמל פרא. לא יכול לשלוט בזה. אין מה לעשות.

והעניין הוא שאף אחד אחר לא יכול לעשות את זה בשבילנו. אתה יכול לשכור מישהו לגינה, אתה יכול לשכור מישהו שיעשה את ספרי הנהלת החשבונות שלך, אתה יכול לשכור אנשים שיבשלו ויעשו כל מיני דברים. אתה לא יכול לשכור מישהו שיתרגל עבורך. ואתה לא יכול לשכור מישהו אחר שילמד את הדהרמה בשבילך. אלה דברים שאנחנו צריכים לעשות בעצמנו. אנחנו לומדים ממורים, אבל אז אנחנו צריכים ליישם את זה בפועל. ואף אחד אחר לא יכול לגרום לנו לעשות את זה. ככל שאתה מתאמן ואתה רואה שהתורות עובדות, אז אתה נהיה הרבה יותר להוט לשמוע עוד תורות.

אולי זו נקודת ה"אמברוזיה". כשאתה מתרגל את הדהרמה זה עובד, זה עוזר למוח שלך, ואז זה כמו, "יאם יאם! אני רוצה יותר!" ואז שמיעת תורות וחשיבה עליהן מקבלת משמעות אחרת לגמרי ממה שהיה בהתחלה כששמעת את הדברים האלה אבל היית קצת חסר מושג. אבל אם אתה באמת מתאמן על זה, אתה משנה.

[בתגובה לקהל] סוגי הדיונים שאנו מקיימים במנזר שאנו עושים לעתים קרובות בריטריטים קצרים שבהם נערוך הוראה ולאחר מכן יהיו לנו שאלות לדיון מדיטציה ואז להתפרק לקבוצות קטנות ולדון בהן, והשאלות האלה תמיד מבוססות על איך אתה מיישם את זה בפועל, ואיך זה קשור לחיים שלך. וזה הופך להיות כלי טוב מאוד לחשוב איך לתרגל את זה, ולשמוע איך אנשים אחרים מתרגלים ומה עובד בשבילם, ואז זה נותן לך יותר ביטחון. ואז כשאתה חולק את החוויה שלך אתה גם נותן לאנשים אחרים רעיונות נוספים כיצד לעבוד עם המוח שלהם כאשר הם מתקשים. כן. בטוח. הדיונים האלה מאוד מאוד מועילים.

וב שלך מדיטציה, יצירת דוגמאות מהחיים שלך. זה מאוד קריטי. כי אם אתה לא עושה את זה זה רק תיאורטי. אם אתה מדיטציה ואתה פשוט אומר, "הו, כל החוויות שלי נובעות מהעבר שלי קארמה: החוויות המשמחות שלי נובעות מהסגולה שלי קארמה, החוויות האומללות שלי נובעות מחוסר הסגולה שלי קארמה…." אתה אומר ככה אצלך מדיטציה…. זה יתחיל להשפיע עליך, אבל הדרך שזה באמת ישפיע עליך היא: "הבוקר מישהו ביקר אותי, ואני מרגיש פגוע," או, "אני מרגיש כועס. האדם הזה שמבקר אותי הוא תוצאה של השלילי קארמה שאני עצמי יצרתי בהשפעה שלי ריכוז עצמי. אם אני לא אוהב שזה קורה לי אני צריך לשנות את האופן שבו אני מדבר ומתנהג כלפי אנשים אחרים. אבל כרגע אין היגיון להאשים את האדם האחר, כי זו פשוט החזר קארמתי על הפעולות שעשיתי". וכך עם התקרית המאוד ספציפית הזו בראש שלך אז התורות באמת מתחילות לקבל משמעות.

בהתחלה המוח שלך מתנגד לזה: "אה כן, זה השלילי שלי קארמה, אבל האדם הזה תמיד מרים אותי בצורה לא הוגנת!" [צחוק] ואז אתה צריך לחזור. הם רק התנאי השיתופי. התנאי העיקרי הוא איך אני מדבר עם אנשים אחרים, ואיך דיברתי עם אנשים אחרים בעבר, וה קארמה אני יצרתי בעבר. אז למה אני מאשים מישהו אחר?

[בתגובה לקהל] זה העניין. אם מישהו אומר לך משהו שאתה לא אוהב ואתה אומר לו משהו בגלל שאתה כועס, אתה מנציח את הכאב שלך. רק ליצור עוד ועוד מזה קארמה.

זה לא אומר שאנחנו פשוט סותמים את הפה וממלאים את שלנו כעס בְּתוֹך. לפעמים אתה צריך לדון במצב עם מישהו וכן הלאה. אבל מה שזה כן עוצר זה המוח הזועם הזה שמאשים מישהו ורואה את עצמנו כקורבן. כי המוח הזה לא מוביל אותנו לשום מקום.

וכמו שאמרת, אתה נוזף בהם בחזרה, ובכן, למה אנחנו מצפים? אנחנו יוצרים עוד מאותו הדבר קארמה.