פסוק 91: שמירה על הגוף, הדיבור והנפש שלנו

• התבוננות במוח שלנו כשהוא לבד
• צפייה בפעולות של גוּף ודיבור כאשר עם אחרים
• כשאנחנו לבד, מתבוננים במה שאנחנו בעצם חושבים ומרגישים
• הישארות מרוכזת כשלעצמה תעבור אל כשאנחנו עם אחרים

אבני חכמה: פסוק 91 (להורדה)

"על מה יש לשמור בצורה הדוקה ביותר כאשר אדם נמצא בקהל?" והתשובה היא לא הארנק שלך. [צחוק] "הפעולות שלך גוּף ודיבור, שניהם נקבעים על ידי המוח."

על מה יש לשמור בצורה הדוקה ביותר כאשר אדם נמצא בקהל?
הפעולות שלך גוּף ודיבור, שניהם נקבעים על ידי המוח.

הרעיון הוא שכשאנחנו לבד אנחנו מבלים את הזמן שלנו בו מדיטציה והתבוננות בנפשנו ובמצב הנפש שלנו. ואז כשאנחנו יוצאים לבלות ואנחנו עם אנשים אחרים אנחנו עדיין צריכים להתבונן בדעתנו, אבל אנחנו במיוחד שמים לב יותר מאשר לנו גוּף ודיבור. כי כשאנחנו עם אנשים אחרים אלו דרכי התקשורת שלנו. כמובן, מה שאנחנו אומרים ומה שאנחנו עושים כולם באים מהמוח, וזו הסיבה שאנחנו צריכים עדיין לפקוח עין על המוח שלנו, ובאמת לחקור את המוח כשאנחנו לבד.

זה מעניין באמת להסתכל ולראות אם אנחנו עושים את זה, כי לפעמים מה שאנחנו עושים זה, כשאנחנו לבד, האם אנחנו מסתכלים על המוח שלנו? לא. אנחנו חושבים על גוּף ודיבור של אנשים אחרים. אנחנו לא? "כך וכך אמר את זה, כך וכך אמר את זה...." אתה יודע? אז הנה ההוראות, כשאנחנו לבד, להסתכל על המוח שלנו: "על מה אני חושב? מה אני מרגיש? איך אני משיג את המצב? איך המצב נראה לי? האם זה קיים כמו שהוא נראה? האם אני מוסיף איזשהו קיום מובנה לדברים?" או אפילו, "האם אני מוסיף את כל ההשלכות שלי על מעשיהם של אנשים אחרים ועל דבריהם? האם אני מתיימר להיות קורא מחשבות כי אני יודע מה המניעים של כולם לעשות בדיוק מה שהם עושים?"

אנחנו צריכים להסתכל על מה שקורה במוחנו ולפקפק במוחנו שלנו ואיך אנחנו תופסים, איך אנחנו חושבים על דברים, כשאנחנו לבד. לא חושב על מה שאנשים אחרים אמרו ועשו. בסדר? כי זה לא הולך לשום מקום, נכון? "הם אמרו את זה, הם אמרו את זה." "אני אוהב את זה, אני לא אוהב את זה." ועוד ועוד ועוד ועוד.

אם אנחנו מסוגלים להישאר מרוכזים כשאנחנו לבד, אז כשאנחנו יוצאים עם אנשים אחרים יש סיכוי הרבה יותר טוב שנישאר - לפחות קצת - מרוכזים, ושאנחנו גוּף והדיבור יהיה מכוון יותר לחסד, ונוכל להימנע משליליות. כמו כשהפה שלנו מוכן להיפתח כדי להגיד את ההערה המגעילה הזו. [יד על הפה.] אתה יודע? נוכל לשמור אותו סגור. או כשאנחנו עומדים לדבר רע מאחורי הגב של מישהו אחר, כי פשוט בילינו את השעתיים האחרונות לבד במחשבה על מה הם עשו ואיך הם לא אוהבים אותי והם כל כך מרושעים, אז כשהאדם הראשון שאנחנו רואים , כמובן שאנחנו רוצים להגיד להם נורא שאדם אחר הוא כדי שהם יהיו לצדי ונגד האדם הזה... אם באמת בילינו את הזמן לבד בהסתכלות על המוח שלנו והרגענו את המוח שלנו, אז כשאנחנו בחוץ עם אנשים לא יהיה כל כך הרבה מהדחף הזה לדבר רע על אנשים אחרים מאחורי גבם. או לבקר ולהתלונן על מה שאנשים אחרים אומרים או עושים.

וגם אם לא הרגענו לגמרי את המוח שלנו כשאנחנו לבד, באמת לפקוח עין על שלנו גוּף ודיבור כשאנחנו עם אנשים אחרים כי, כמו שאני כל הזמן אומר, הפה שלנו יכול להיות נשק גדול להשמדה המונית. וכשאתה מסתכל, כל כך הרבה פעמים אנחנו כל כך לא מודעים להשפעה של המילים שלנו ושל המעשים שלנו על אנשים אחרים. אנחנו פשוט לגמרי, אנחנו כל כך מעורבים בעצמנו, ו"אני חייב להגיד את זה, אני חייב לעשות את זה...." בלי לחשוב איזו השפעה תהיה לזה על האנשים סביבי.

אנחנו צריכים שתהיה לנו סוג כזה של מודעות, ואז זה יאפשר לנו להתאפק כשאנחנו צריכים להתאפק, ובמקום זאת להמיר את זה בדיבור שמעודד אנשים אחרים, דיבור זה חביב. ואותו דבר עם פעולה פיזית, לעצור את אלה שבהם אנחנו רוצים לסטור למישהו או לזרוק משהו, או מה שלא יהיה, ולהיות מסוגלים להימנע מכך וכך ליצור סביבנו סביבה שלווה יותר ולמנוע מעצמנו ליצור כל כך הרבה שלילי קארמה.

הוא ממש מדגיש גוּף, דיבור ונפש. הן שלוש הדלתות של פעולות. הן שלוש הדלתות שדרכן מועברים המחשבות והמילים והמעשים שלנו. אז באמת לטפל בצורה כזו.

ואז כשאנחנו עושים את זה אנחנו באמת יכולים להשתמש בעצמנו גוּף, דיבור ונפש בצורה ממש יפה, כדי ליצור הרמוניה ולעודד אנשים אחרים. כשאנחנו רואים אנשים עושים משהו טוב כדי להצביע עליו, לעודד אותם.

הם מספרים את סיפורו של הקדמפה הגשה שהיו לו שתי אבנים בצבעים שונים ובכל פעם שהיה לו פעולה שלילית הוא היה צבע אבן אחת בערימה הזו, ובכל פעם שהייתה לו פעולה חיובית שם את האבן הצבעונית השנייה בערימה. כדי שנעשה את זה…. נסה את זה עם הנאום שלך. אחרי שאתה מדבר, כמו בסדר, באיזו ערימה אני שם את מה שההערה שלי. האם הם נכנסים לערימה של עידוד אנשים ויצירת הרמוניה? או בערימה של פיקוח על אנשים ויצירת דיסהרמוניה? ולעשות את זה באמת לאורך זמן, ולצפות כל כך הרבה בנאום שלנו. ובדרך זו היא פותחת צוהר למוח שלנו. כי ילד, אם אני מדבר רע להרבה אנשים, זה אומר לי על מה אני חושב כשאני לא עם אנשים. ואז כשאנחנו מסתכלים כשאנחנו לא עם אנשים ואנחנו יושבים שם עם כל המחשבות המגעילות שלנו: "אוי, בגלל זה אני כל כך לא מרוצה! כי אני יושב כאן רק נותן למוחי לחשוב מחשבות נבזיות על אנשים אחרים". וכשהמוח אומר, "אבל המחשבות המגעילות האלה נכונות כי הם עשו את זה והם עשו את זה והם עשו את זה!" ואז אתה מסתכל עליהם ואומר, "אז מה? איך אתה יודע שהם עשו את הדברים האלה? איך אתה יודע שהם התכוונו לדברים האלה? וגם אם הם עשו זאת - אז מה? אתה רוצה להיות אומלל?" יש לך דיון קטן עם עצמך. (יש לי סוגים כאלה של דיונים עם עצמי.) כמו, "כודרון, אתה יודע, דרך החשיבה הזו גורמת לך להיות אומלל. אתה רוצה להיות אומלל? או שאתה רוצה להיות מאושר?" כן?

בדרך זו באמת להתחיל לשנות את אופן החשיבה שלנו, מה שישנה את אופן הדיבור, וגם זה ישנה את אופן הפעולה שלנו.