פסוק 50: הכלב הזקן המרושע

• ככל שמשבחים אותנו יותר, כך עלינו להיות צנועים יותר
• זכור שכל היכולות והידע שלנו מגיעים מאחרים
• חשבו על הריקנות של האדם שזוכה לשבחים
• תשמחו בסגולת העושה ההלל

אבני חכמה: פסוק 50 (להורדה)

"מי, כמו כלב זקן, הופך להיות מרושע יותר כשמטפלים בו טוב?"

חוץ מכולנו.

חכו עד שתשמעו מה התשובה.

"מי שמתמלא גאווה כשהוא מכבד מאחרים."

מי, כמו כלב זקן, הופך להיות מרושע יותר כשמטפלים בו היטב?
מי שמתמלא גאווה כשהוא מכבד מאחרים.

מישהו שמחובר מאוד לקבל כבוד והתייחסות ומקפיץ את זה, והגאווה שלו מתגברת, ואז הם הופכים להיות יותר עצבניים כי הם חושבים שהם באמת מישהו גדול ומישהו שווה והעולם צריך לחכות להם. אז הם כאלה [נפוחים], ומחכים שאנשים יעשו משהו, ונוזפים באנשים, וממש קשה להם להסתדר איתם כי הם התגאו בתפיסה עצמית ובמחשבה שיש באמת עצמי שכל הגאווה הזאת מתייחסת אליו.

ואילו מישהו חכם בדהרמה, ככל שמשבחים אותו כך הוא הופך להיות יותר עניו. כי הם מבינים שלשבח אין שום קשר לאדם שמשבחים וזה קשור לאדם שעושה את ההלל. כי לאדם שעושה את ההלל יש מוח טוב מאוד. הם רואים את התכונות הטובות של מישהו, הם מעירים על זה, הם רוצים לחלוק את זה, הם מרגישים שמחים. האדם שזוכה לשבחים, אם אתה חכם, הבנת שזה המוח הטוב של מישהו אחר, אתה פשוט במקרה האדם שהם משליכים את זה עליו. לפעמים השבחים עשויים להועיל כדי לתת לך משוב שאתה צריך, אם משהו הולך כשורה.

אבל, בגדול, ככל שאנו מקבלים יותר שבחים כך עלינו להבין שהשבח אינו עלינו. כי זה לא שיצאנו מהרחם בתור איזה יודעי דבר גדולים מלאים לגמרי בתכונות טובות. אם מישהו משבח אותנו על הידע שלנו, זה נובע מהחביבות של המורים שלנו שלימדו אותנו. אם מישהו משבח אותנו על המראה שלנו, זה נובע מהחביבות של ההורים והסבים שלנו. אם מישהו משבח אותנו על כישורים שיש לנו, שוב, זה בזכות אנשים שלימדו אותנו ועודדו אותנו.

השבחים שאנו מקבלים הם לא באמת עלינו. זה באמת צריך ללכת לכל האנשים האחרים שעזרו לנו. ולכן אדם חכם, כאשר הם זוכים לשבחים - במיוחד אם אתה בדהרמה - אז אתה נזכר ב בּוּדְהָא בלב שלך ואתה חושב שהאדם הזה משבח את בּוּדְהָא. כי זה באמת, אתה יודע, לא קשור אליך בכלל.

ובמיוחד אם אתה חושב, שאל את עצמך, "מי האדם שזוכה לשבחים?" מה אתה הולך למצוא? איפה ה"אני" הגדול הזה שנראה כמו המושלם ביותר בעולם? מה או מי זה? איפה אתה הולך למצוא את זה? כשאתה מחפש אותו, מה אתה מוצא? אתה מוצא א גוּף ואתה מוצא שכל. שלנו גוּף רָאוּי לְשֶׁבַח? הוא מלא בזבל. האם דעתנו ראויה לשבח? לעתים קרובות הוא מלא באשפה. אז אם מישהו במקרה משבח אותנו... קודם כל, אין שם "אני" אמיתי שצריך לשבח. אבל שנית, אפילו חלקי העצמי, בסיס הייעוד על העצמי... אנחנו יצורים רגילים. אז מה יש לשבח?

בדרך זו אנו שומרים על עצמנו צנועים וללא גאווה. וכשאנחנו משוחררים מגאווה אז אנחנו יכולים ללמוד הרבה יותר טוב, כי אנחנו פתוחים וקולטים. כשאנחנו מלאים בעצמנו, ואנחנו חושבים שאנחנו באמת תלמידי הדהרמה הטובים ביותר, או הכי טובים זה וזה שיש לו הכי הרבה פוטנציאל, מי הולך להיות הכי מצליח, מי הולך לשנות את העולם עם כל דבר נפלא אנחנו חייבים לתרום לזה…. אם יש לנו את ההשקפה הזו על עצמנו, החיים הולכים באמת להפיל אותנו, לא? כי לא כולם יראו אותנו ככה, קודם כל. שנית, אם אנחנו מצליחים בכל הדברים הגדולים שלנו, זה לא תלוי רק בנו. זה תלוי באנשים אחרים. ואנחנו לא יכולים לשלוט בהם.

פשוט הרבה יותר טוב להיות צנוע ולהיות צנועה במקום להיות ראוותני, יהיר, "הנה אני בשביל שהעולם יתפלל". זה לא הולך רחוק מאוד.

[בתגובה לקהל] וזה מזהם כל טוב שאתה עושה. כי אולי אתה עושה משהו טוב, אבל ברגע שאתה נהיה אגואיסט ומתנשא לגביו, המוטיבציה שלך משתנה והופכת די מזוהמת. וכך הפעולה הטובה שעשיתם קודם הופכת ל...

[בתגובה לקהל] זה לא אומר שאנחנו מפתחים הערכה עצמית נמוכה. זאת לא הנקודה. ענווה ודימוי עצמי נמוך שונים לגמרי. וכשיש לנו ביטחון עצמי נוכל להיות ענווה. כאשר יש לנו גאווה אז כאשר הגאווה שלנו מתרוקנת אנו הופכים להערכה עצמית נמוכה. אז שניהם די קיצוניים.

[בתגובה לקהל] כן, לפעמים קשה מאוד לזהות גאווה. במיוחד אם הצטיינת במערכת מסוימת (כמו מערכת בית הספר, או מערכת משרד העבודה שלך, או מערכת הספורט שלך, איזו מערכת עשית) אם הצלחת בזה והרבה אנשים שיבחו אותך וטפחו לך על הגב. זה ממש קל להתחיל לחשוב שאתה באמת חומר לוהט, בלי להבין שהכל בא מאנשים אחרים, ומהטוב לב של אנשים אחרים. אז הגאווה יכולה להיות קשה מאוד לזהות.

[בתגובה לקהל] מהם המדדים המזהים גאווה? כשאתה חושב שהעולם חייב לך משהו. כשאתה חושב כך, אם רק כולם ימלאו אחר העצות שלך ויעשו דברים בדרך שלך, אז הבעיות היו נפתרות. אנשים אחרים צריכים להקשיב לכל הרעיונות שלי ולציית לכל ההוראות שלי כי הם שלי ואני תמיד יודע הכי טוב. או שאנשים תמיד צריכים לשים אותי בחזית של מה שזה לא יהיה ולהבחין בי ולהעיר על כמה אני נפלאה. אז אם יש לך מחשבות מהסוג הזה אז זה די מעיד על גאווה הייתי אומר.

[בתגובה לקהל] כן, זה יכול להתהפך לכיוון "אני הכי נורא בעולם". זו גם סוג של גאווה. ואז יש עוד צורה של גאווה שהיא אנחנו מקבלים גאווה על ידי אסוציאציה. אז זה כמו, "אני לא כל כך טוב, אבל הבוס שלי באמת פנטסטי." "אני לא יודע כל כך הרבה, אבל אני הסטודנט של הגבוה הזה למה." אתה מנסה לנפח את עצמך בהיותך קשור למישהו אחר שיש לו יותר יוקרה. זו גם סוג של גאווה.

[בתגובה לקהל] כן, ה גוּף יציבה, טון דיבור, איך אתה שם את הידיים שלך [מצליב ידיים]. כל זה יכול להשתנות מאוד כשמישהו מתגאה. והם גם עשו מחקרים שאנשים עם הרבה גאווה, מאוד קשה להם להיות אמפתיה לאנשים אחרים שלא היו להם את אותן נסיבות.

[בתגובה לקהל] כן. אז אתה אומר רק אם מישהו בא ואומר לך, "אה, אתה אדם גאה?" בטח היית אומר לא. אבל אז כשאתה מוצא את הגאווה שלך נדקרת אז אתה רואה סוג כזה של (מתח) עולה, ואתה יודע שזה הולך לקרות יותר על בסיס יומיומי דברים קטנים.

[בתגובה לקהל] כן, כשמישהו משבח אותנו אנחנו צריכים לשמוח על המצב הנפשי הראוי שלו. כי כשמשבחים אותך, אתה לא ממש מרוויח. ואתה עלול להיפגע, אתה יודע, אם הגאווה שלך תתנפח. בעוד שלאדם שיכול לראות את התכונות הטובות של אחרים, יש לו מצב נפשי טוב מאוד. וזה באמת מקסים לראות את זה, כאשר לאנשים יש מצב נפשי חיובי מאוד.

[בתגובה לקהל] אה כן, יש הבדל גדול בין שבחים לחנופה. שבחים שאתה נותן כי אתה רוצה לתת למישהו משוב טוב ולעזור לביטחון העצמי שלו. חנופה היא כשאנחנו מנסים להוציא משהו ממישהו אחר.