בעל לב טוב

• החשיבות של לב טוב
• איך התנהגות אתית נובעת מטוב לב
• טיפוח חסד כלפי אחרים וגם כלפי עצמנו

המהות של חיי אדם: לב טוב (להורדה)

עברנו על הטקסט האחד הזה - הוא קצר מאוד, רק עמוד וחצי - שנקרא המהות של חיי אדם: דברי עצות למתרגל הדיוט. עד כה הוא דיבר עליו קארמה והשפעותיו, כיצד לפעולות שלנו יש ממד אתי, וההשפעות של ממד זה, ועד כמה חשוב להיות מודעים לכך במהלך חיינו כדי שנפעל בחוכמה תוך התחשבות במשמעת האתית שלנו בכל מעשינו. על מה הוא לא מדבר בטקסט הזה (שדי מתמיה אותי) שהוד קדושתו הדלאי לאמה תמיד ידבר בטקסט הזה, האם החשיבות של לב טוב. הוא מדבר על הנושאים הרגילים למתרגל הראשוני, אבל הוא לא מכניס כאן את הלב הטוב. אבל זה משהו שהוד קדושתו היה מתחיל איתו, מדבר עליו באמצע ומסיים בו. ואז לשים חיי אדם יקרים, אתיקה והכל, מתאימים את כל הדברים האלה סביב הנושא של לב טוב, כי זה אחד המוטוים של הוד קדושתו הוא "הדת שלי היא חסד".

אני חושב שכשאנחנו מסתכלים על הטקסט הזה אנחנו צריכים להסתכל עליו בצורה הקדושה שלו הדלאי לאמה עושה, כמו באמת אומר לנו שיהיה לנו לב טוב. כי אם יש לנו לב טוב אז ההתנהלות האתית שלנו נובעת באופן טבעי מאוד מזה, לא? אם יש לך לב טוב, אז אתה לא רוצה לפגוע באחרים, אז אתה שומרת על משמעת אתית טובה. אם יש לך לב טוב, אתה רוצה להועיל להם, אז אתה עושה את כל הפעולות שיוצרות אנרגיה חיובית. אם יש לך לב טוב, אתה גם לא רוצה להזיק לעצמך, אז אתה לא עושה דברים מחבלים בעצמך. אז כל העניין באמת סובב סביב הלב הטוב הזה - לב טוב כלפי עצמנו וגם כלפי כל אחד אחר.

בתרבות שלנו אנחנו שומעים על לב טוב, אבל אנחנו תמיד שומעים על כך בהתייחסות לטוב לב לאחרים. אבל כתרבות אנחנו נוטים להיות מאוד קשים עם עצמנו. איכשהו יש לנו רעיון שגוי איפשהו שכדי להיות אדיבים לאחרים אנחנו צריכים להיות קשוחים עם עצמנו. כאילו כדי להיות רחמנים אנחנו צריכים לסבול. אתה יודע, שני הרעיונות האלה הולכים ביחד? שאם יש איזושהי הרגשה חיובית לעצמנו, אז זה לא בסדר, זה אנוכי. הרעיון הזה, הוא באמת קיים בתרבות שלנו ברמות עדינות רבות. אבל זה בכלל לא קיים בבודהיזם.

הבודהיזם רואה בדברים מהסוג הזה יותר מצב של win-win. במילים אחרות, אם אתה אדיב כלפי עצמך, זה מקל עליך להיות אדיב לאחרים. אם אתה אדיב לאחרים, קל יותר להיות אדיב כלפי עצמך. אז אתה מתאמן על שניהם ביחד. אם יש אושר, אנחנו מחפשים את האושר של כולם, לא רואים את האושר כעוגה קבועה, כאילו אם תקבל את זה אין לי את זה.

או בדומה לרעיון של אהבה וחמלה, שאם יש אהבה וחמלה כלפיך, אני לא יכול לקבל את זה לעצמי כי זה אנוכי. ואם יש לי חמלה לעצמי, אז אני פשוט אלך לפגוע בך. כל צורת החשיבה הזאת... זה סוג של דרך חשיבה מפצלת, שגורמת לזה להיראות כאילו עצמנו ואחרים מנוגדים לחלוטין, ואם צד אחד מקבל משהו, הצד השני מפסיד. איפה באמת בבודהיזם לא רואים את הדברים כך. ושנטידווה מדבר על זה הרבה בטקסט שלו, שאם יש סבל, זה לא משנה של מי זה, זה משהו שצריך לעבוד כדי לחסל. ואם יש טוב לעשות, זה לא משנה של מי, זה משהו שצריך לעבוד כדי להשיג. אז חותכים את הרעיונות הנוקשים האלה שלנו ושלהם וכל התחרות והקנאה והיהירות שיוצאים מזה. אבל זה באמת מבוסס על ראייה שכולנו דומים ברצון באושר ולא ברצון בסבל.

אם אנחנו אומרים "יש לב טוב", זה צריך ללכת כלפי כולם, ו"כולם" כולל אותנו. אבל זה לא רק אנחנו, זה כולל את שאר העולם. וכפי שהוד קדושתו מזכירה לנו, אנחנו מאמינים בדמוקרטיה, אז יש אותנו בצד אחד ויצורים חיים אחרים בצד השני, אז אם יש בעיה ואנחנו צריכים להצביע על האינטרס של מי חשוב יותר - שלי או של כולם - אז, מאמינים בדמוקרטיה, עלינו לדאוג לאחרים, כי יש יותר מאחרים מאשר מעצמנו. אבל זה לא אומר שאנחנו מזניחים ומזלזלים בעצמנו. זה רק אומר שעלינו לפקוח את העיניים ולראות שיש את שאר העולם בחוץ, וזה לא הכל תלוי בי. אנחנו כל הזמן חוזרים לזה, לא?