מנקים את מערכות היחסים שלנו

• חשיבה על התמותה שלנו עוזרת לנו לקבוע את סדרי העדיפויות שלנו
• הסכנה בלקיחת חיינו כמובן מאליו
• החשיבות של לתקן (ולהרפות טינה) עכשיו, לא לחכות עד שנמות
• לחיות את חיינו במודעות שאיננו יודעים מתי אנו עומדים למות

המהות של חיי אדם: ניקוי מערכות היחסים שלנו (להורדה)

עברנו כאן את התפילה הזו, ואנחנו נמצאים בנושא של דיון על ערך החיים האנושיים היקרים שלנו ועל העובדה שלא נחיה לנצח. כפי שדיברתי על אתמול, כשאנחנו מודעים לתמותה שלנו זה גורם לנו לחשוב באמת על סדרי העדיפויות שלנו, מה חשוב בחיינו. כי בסופו של דבר נגיע לסוף חיינו ונשאל את עצמנו מה עשינו במהלכם. וכמו שאני אומר לעתים קרובות, מעולם לא שמעתי מישהו מתחרט על כך שלא עבד יותר שעות נוספות. לא שמעתי אף אחד, בזמן המוות, מתחרט על כך שהם לא הרגו את האויב שלהם או סיפרו למישהו שפגע בהם. אבל מה שאתה שומע זה שאנשים מתחרטים שהם לא פעלו לפי ליבם הטוב, שהם לא סלחו לאנשים שהם צריכים לסלוח, או התנצלו בפני האנשים שהם צריכים להתנצל בפניהם, או אמרו לאנשים את זה. היה להם אכפת מזה שאכפת להם מהם.

לעתים קרובות אנחנו לוקחים את החיים שלנו כמובן מאליו, וזה לא דבר כל כך חכם לעשות. כי אנחנו חושבים, בסדר, טוב אולי לא עשיתי את הדברים האלה עכשיו, אבל לפני שאמות תהיה לי אזהרה, ואז אני אכנס את כולם, יהיה לנו פאוואו, נסדיר הכל. עד אז אני אשנא אותם, אבל אנחנו נבין הכל לפני שאמות.

אבל המוות לא קורה בצורה כזו. זה בא פתאום. אז הרבה יותר טוב להתעדכן בעניינים במהלך חיינו. כולל כשעשינו דברים שאנחנו מתחרטים עליהם, באמת לטהר את זה ולסלוח לעצמנו, לבקש מאנשים אחרים סליחה, ולשקול איך נוכל לגשת למצב דומה אם זה יקרה שוב בעתיד, כדי שלא נעשה לחזור על ההתנהגות שאנו מתחרטים עליה.

במונחים של תיקון, אני כל הזמן חושב על אחד האסירים שאני מכיר שנעצר והורשע כשהיה כל הזעם הזה על התעללות בילדים, וכל כך הרבה אנשים זוכרים התעללות בילדים אבל הם לא ממש חוו את זה, זה היו מטפלים סוג של להזין את זה לתוכם, לילדים, שהתעללו בהם, וכך היה כל הגל הזה של אנשים שהורשעו. אז הוא היה חלק מזה וישב הרבה שנים בכלא בגלל זה. אמו ושאר בני משפחתו הפסיקו לדבר איתו כי הם האמינו למה שקרה. ובמיוחד עם אמו, הוא היה כותב ואימו לעולם לא הייתה מגיבה ורק הייתה שם עוינות רבה. ואז יום אחד כשהוא עדיין בכלא בא הכומר ואמר "אמא שלך בטלפון", אז כמובן שהוא די היה בהלם. ומה שקרה זה שאמו הייתה חולה מאוד והיא ידעה שהיא הולכת למות, ולכן רצתה לשקם את הקשר עם בנה. וכך הם יצאו לדבר, אני חושב, פעמיים או שלוש לפני שהיא מתה בסופו של דבר. וכך כשהיא מתה היו ביניהם יחסים טובים. היו הרבה סלחנות והתיישבות רגשות. מה שהיה טוב מאוד, ואני שמח שזה קרה. אבל זה מאוד העציב אותי שזה קרה רק שבועות לפני שהיא מתה, כי אם האם הייתה יותר גמישה היא הייתה יכולה להנות שנים רבות עם בנה במקום לעשות תיקון בסוף ואז להרגיש שהכל נלקח משם. והיא הייתה חוסכת מעצמה וממנו שנים רבות כעס וצער.

אז, במקום לשמור טינה כלפי אנשים, מה שרק גורם לנו אומללות, עדיף לנסות ולפתור את הבעיות האלה ככל שנוכל עכשיו, מתוך הבנה שלמות עם סוגים כאלה של טינה לא יעזור לנו או ל- אנשים אחרים בכלל.

אני חושב שעדיף לחיות את חיינו עם המודעות הזו שאנחנו לא יודעים מתי אנחנו הולכים למות, וכך לשמור על מערכות היחסים שלנו עם אנשים אחרים ועל מערכת היחסים שלנו עם עצמנו, המצפון שלנו, נקיים בכל עת, כך אם במקרה המוות מגיע במהירות בתאונת דרכים, או מי יודע מה, דעתנו רגועה, דעתנו צלולה.

אני צריך להוסיף שעשייה זו כרוכה בשחרור חלק מהגאווה שלנו, מה שקשה לעשות, לא? כי הגאווה שלנו אוהבת לומר, "ובכן, הסיבה שאנחנו לא מסתדרים היא בגלל שהם עשו את זה ואת זה ואת זה, והם צריכים להתנצל בפניי קודם." וגם, "אם אני לא מרגיש טוב עם משהו שעשיתי זו גם אשמתו של מישהו אחר." אנחנו לא אוהבים לקחת אחריות על מה שבאחריותנו. אבל כשאנחנו מסוגלים לעשות את זה, ולשחרר את הגאווה שלנו, ולהפסיק לנסות לדבר על עצמנו לדברים שבלב שלנו, אנחנו יודעים שהם לא נכונים, אז החיים הופכים הרבה יותר פשוטים, והרבה יותר נחמדים.