פסוק 98: האוצר העליון

• הקשר בין קמצנות לפחד וחרדה
• תענוג לתת סימן של נפש משוחררת
• מתן דברים חומריים וכן מתן זמן ותמיכה

אבני חכמה: פסוק 98 (להורדה)

"מהו האוצר העליון שלעולם לא ניתן למצות?"

[בתגובה לקהל] בודהיצ'יטהזו התשובה שלנו כמעט לכל פסוק. [צחוק]

למעשה, יש לו תשובה אחרת. אבל bodhicitta עובד. תשובתו הייתה: "נתינה ללא ציפייה לנשגב או לנזקקים".

מהו האוצר העליון שלעולם לא ניתן למצותו?
נתינה ללא ציפייה לנשגב או לנזקקים.

בדרך כלל אנחנו חושבים על אוצר שאי אפשר למצות אותו... "אני רוצה את זה!" אתה יודע? "אני רוצה את האוצר הכי גדול", "אני רוצה כל כך הרבה כסף", "אני רוצה, אני רוצה...." ומה הוא אומר לנו? האוצר הגדול ביותר הוא נתינה לנשגב (במילים אחרות ל- שלושה תכשיטים), ונתינה ליצורים חיים אחרים, במיוחד ליצורים חיים נזקקים. זה אוצר הרבה יותר גדול מאשר להחזיק הכל באצבעות הדביקות שלנו מתוך קמצנות.

כשאנחנו מסתכלים אנחנו רואים שהקמצנות באמת נובעת ממוח של חוסר ביטחון מצדנו. אנחנו לא מרגישים בטוחים. אנחנו מפחדים. אנחנו חרדים. "אם אתן את זה לא יהיה לי את זה, אולי אזדקק לזה, מה אני אעשה?" אז זה בא ממוח שבאמת עטוף בהרבה ריכוז עצמי וחרדה לעצמו. חוסר ביטחון וחרדה לעצמו.

ואילו המוח שאוהב לעשות הנפקות ואוהב לתרום עבור יצורים חיים, זה המוח שבאמת משוחרר. והמוח הזה הוא הרבה יותר אוצר שיש לו מאשר מוח של קמצנות שיש לו במקרה הרבה רכוש ארצי. אתה לא מסכים?

כאן, כשאנחנו חושבים על אוצר אנחנו יכולים לחשוב על אוצר נפשי, כן יש לנו הרבה יותר אושר ושמחה כשאנחנו נותנים מאשר כשאנחנו נאחזים בדברים מתוך פחד לעצמנו. וגם, נתינה קארמית היא הסיבה לקבלה. נאגרג'ונה אמר בבהירות רבה פנימה גרלנד יקר (נגיע לזה) שנדיבות היא הסיבה לעושר. ואני חושב שזה באמת נכון. ואני יודע את זה, למעשה, מניסיוני האישי. כי כשהתחלתי לתרגל דהרמה הייתי מאוד קמצן והייתי גם מאוד מסכן. אני מתכוון מאוד עניים. ואני זוכר שלמדתי על זה על קארמה וכמו להסתכל במוחי ולומר "אני חייב לשנות את המחשבה המגוחכת והקמצנית הזו." וברגע שהתחלתי לשנות את דעתי התחלתי לקבל עוד, למרות שלא ביקשתי זאת. אני לא אומר שזה יעבוד עבור כולם. כלומר, אל תעשה את זה מתוך מחשבה כזו כמו "אני אתן כדי שאקבל משהו בחזרה", כי זו בעצם הפילוסופיה של השוחד, לא? מנסה לשחד את החוק של קארמה. [צחוק]

אבל הפסוק הזה עוסק מאוד בהתענגות בנתינה. ועושה הנפקות אל ה שלושה תכשיטים, כדי לתמוך בפעילויות הדהרמה (כל המגוון העצום של פעילויות הדהרמה), פרסומי דהרמה, הפצת הדהרמה, נדרשים כספים כדי לעשות זאת. יש צורך בעבודה. אז זה לא סתם הצעה חומר אבל הצעה השירות שלנו, הזמן שלנו.

ואז גם ליצורים חיים שזקוקים לזה. כלומר אנחנו חיים בתקופה שבה, בנפאל, היו להם שתי רעידות אדמה שגדולות מ-7.0, שזה עצום. ואז הרוהינגים, ובנגלדשים, שתקועים במיצרי מלאקה... יש כל כך הרבה הזדמנויות לתת ולעזור.

גם כאן, אפילו במדינה שלנו שבה יש ילדים ש-כפי שאנחנו רואים בכל המצב בבולטימור - אנשים שגדלים בעוני, בלי השכלה טובה, בלי סיכויים לעבודה, ואז איזה אומללות זה יוצר.

יש כל כך הרבה תחומים שבהם אנחנו יכולים לתת. לא רק מבחינה חומרית אלא במיוחד האנרגיה שלנו והתמיכה שלנו. ולכולנו יש כישרונות ודרכים שונות לעשות זאת, ולכן זהו אוצר שרק גדל ואף פעם לא יורד ולעולם אין לך מכשול לתרגל אותו כי תמיד יהיה מישהו שצריך משהו.

למרות שבאמת ראיתי בזמני בהודו שלפעמים, כמו אם אני מעביר מקומות, או שהיו לי דברים נוספים, ורציתי לתת אותם לקבצן, אלה היו הימים שבהם לא הצלחתי למצוא קבצן. אז זה כמו, בסדר, כשיש שם קבצן, נצל אותם כי יכול להיות שהם לא יהיו שם כשאתה צריך אותם.

אבל זה סוג יפה של הוראה לחשוב ככה. ואז פשוט לפתוח את הלב ולשתף, לתת.