להתיידד עם עצמנו

כשאנחנו עושים נסיגה, אנחנו לומדים להיות חברים טובים עם עצמנו. זה מאוד חשוב - בתרגול שלנו ובחיים שלנו בכלל - להיות חברים עם עצמנו. רבים מאיתנו לא כל כך אוהבים את עצמנו. אנחנו יכולים לראות שדרך כל הדיבורים השליליים האלה שעוברים במוחנו: "אני לא טוב בזה. יש לי את הבעיה הזו. אני מכוער. אני שמן. אני רזה מדי. אני טיפש." יש לנו כל מיני זהויות שאנחנו מאמינות בהן וחוזרות על עצמנו שוב ושוב. והרבה מהזהויות האלה מקשות עלינו מאוד להיות חברים עם עצמנו.

אבל מכיוון שאנחנו חיים עם עצמנו 24/7, זה יהיה ממש נחמד להיות ידידותיים עם עצמנו. אתה לא חושב? האם זה לא יהיה נחמד להסתכל על האדם הזה ולומר, "האדם הזה הוא די נחמד!" כשאנחנו בודהות, אז אנחנו באמת יכולים להגיד את זה לגמרי. אבל גם בינתיים, גם אם אנחנו לא בודהות, אנחנו יכולים להתמקד בדברים שאנחנו עושים טוב.

לא להיתקע בטעויות שלנו

אנחנו מזהים את הבעיות שלנו ואת הפגמים שלנו, אבל בואו לא דקקלם אותם כל יום, כל היום כמו איזה קטכיזם שלמדנו. כולנו יודעים שיש לנו בעיות, אבל בואו נסתכל על מה שאנחנו עושים טוב, ובואו נסתכל על ההתקדמות שעשינו. אני חושב שזה מאוד מאוד חשוב. זה חשוב במיוחד כשאתה עושה נסיגה כי אתה הולך להיות בעיקר עם עצמך למרות שיש אנשים אחרים בסביבה. אנחנו רואים כל מיני דברים שונים על עצמנו. ואנחנו כל כך רגילים לראות את הדברים השליליים בעצמנו שלפעמים אנחנו ממש נתקעים בהם.

חשוב להבין שנראה דברים שליליים ודברים שונים יעלו, אז אנחנו מסתכלים על זה ומכירים בזה ואנחנו עובדים עם זה. אבל זה גם מאוד חשוב להדגיש לעצמנו מהן התכונות הטובות שלנו ומה השגנו עד כה בתרגול הדהרמה שלנו. זה מאוד מאוד חשוב כי אם אנחנו לא יכולים לראות תכונות טובות בעצמנו, איך אנחנו הולכים לראות אותן אצל אחרים? אם איננו יכולים להכיר בכך שיש לנו את הפוטנציאל להפוך לישות מתעוררת לחלוטין, כיצד נוכל להכיר בכך שלאחרים יש את הפוטנציאל הזה? אם אנחנו לא יכולים להיות אדיבים וחמלים כלפי הטעויות והפגמים שלנו, איך נהיה אדיבים וחמלים כלפי אחרים?

חסד הוא לא פינוק עצמי

כשאתה מתאמן להיות אדיב לעצמך ולראות את התכונות הטובות שלך, אל תחשוב, "אני באמת אנוכי כשאני עושה את זה." כי אתה מנסה לראות את המציאות שיש, ואנחנו לא רעים במאת האחוזים. יש הבדל בין להיות מפנקים לבין להיות אדיבים לעצמנו ולראות את התכונות הטובות שלנו. כאשר אנו רואים את התכונות הטובות שלנו, אנו רואים את המציאות. כשאנחנו מתנשאים או מתנשאים או גאים, אז אנחנו רואים תכונות שלא קיימות.

אתה מבין, יש הבדל. אנחנו יכולים לראות את התכונות הטובות אבל בלי לנפח אותן יותר מדי וללכת לקיצוניות של להתנשא. באותו אופן, אנחנו יכולים להיות אדיבים לעצמנו מבלי להיות מפנקים. להיות אדיבים לעצמנו אומר שאנחנו סולחים לעצמנו. יש לנו קצת סבלנות וסובלנות וקבלה של עצמנו. פינוק עצמי פירושו שאנו מערימים על עצמנו את כל הנאות החושים וחושבים שכל העולם סובב סביבנו. שני הדברים האלה מאוד שונים, לא?

זה ממש חשוב כמונו מדיטציה ובמהלך תרגול הנסיגה שלנו שאנו מבדילים זאת; אנו יכולים להכיר בתכונות הטובות שלנו מבלי להגזים בהן ולהפוך ליהירים. ואנחנו יכולים להיות אדיבים וחומלים וסלחניים כלפי עצמנו ולהבדיל בין זה לבין להיות מפנקים ומרוכזים בעצמנו. אולי תכתוב את זה ותסתכל על זה כל כמה ימים ותזכיר לעצמך את זה. כי זה משהו שחשוב מאוד לתרגול הרוחני שלכם, כמו גם לתפקוד בעולם היומיומי בצורה טובה שעובדת ובצורה שבה תוכלו לנצל את האהבה והחמלה שלכם ולהראות את אלה לאחרים.

אז אם אתה לא זוכר את זה אז אתה ממש רע! [צחוק]