מוטיבציה והכבוד שלנו

• איך להתייחס למוסדות ולבעלי סמכות בצורה בריאה
• שמירה על תחושת כבוד פנימית שאינה תלויה באופן שבו אחרים מתייחסים אלינו

White Tara Retreat 09: מוטיבציה וכבודנו (להורדה)

רציתי לדבר קצת יותר על המוטיבציה כי אתמול בלילה כשצפינו בסרטון של תקשורת לא אלימה, מרשל רוזנברג סיפר את הסיפור של בנו שהולך לבית ספר חדש. הוא ציין את הנקודה לא לתת למוסדות לדכא אותך ולגרום לך פשוט להשתחרר, או לא לתת למוסדות לגרום לך למרוד. חשבתי על זה הרבה כי אנחנו תמיד בקשר עם מוסדות. מוסד אחד גדול של החברה, לא? משפחה זה, מרכז דהרמה זה, מקום עבודה זה, כלא זה, בית ספר זה - לכל הקבוצות יש חוקים משלהן, כביכול. הם מוסדות בצורה כזו, בין אם הם ישויות משפטיות או לא.

טינה ביחס לאחרים

אנחנו תמיד צריכים להתמודד עם אנשים שנמצאים בעמדות סמכות בכל קבוצה שבה אנחנו במקרה חברים. גם כשאתה משחק בייסבול, יש את הקפטן של הקבוצה ויש את המאמן. אנחנו תמיד במערכות יחסים כאלה. לעתים קרובות כשיש לנו בעיות עם דברים מהסוג הזה, אנחנו מגיבים בצורה מאוד מטומטמת. כשאנחנו נתקלים במשהו במוסד שאנחנו לא אוהבים, דמות הסמכות אומרת לנו משהו שאנחנו לא אוהבים, אז אנחנו הרבה פעמים עושים אחד משני דברים: או שנכנעים או שאנחנו מורדים.

בכל מקרה שנעשה, אנחנו עדיין נשלטים. כשאנחנו נכנעים אנחנו אוגרים טינה כלפי מי או מה שזה לא יהיה; כשאנחנו מורדים יש לנו את אותה טינה, אנחנו פשוט מוציאים אותה החוצה. כשאנחנו מורדים אנחנו חושבים שאנחנו עוצרים את ההשפעה שיש למוסד או לסמכות עלינו בכך שאנחנו אומרים, "לא, אני לא אוהב אותך, תלך לאיבוד, אני שונא אותך." אבל בעצם, למה אנחנו מתנהגים ככה? זה בגלל שיש לו כל כך הרבה כוח עלינו! לאו דווקא כוח פיזי, אלא כוח נפשי. זה הכוח הנפשי שאנחנו צריכים להתמודד איתו.

לא תמיד אנחנו יכולים להתמודד עם המצב החיצוני. מישהו יכול לפטר אותך מעבודה - יש לו את הכוח לעשות את זה. אם אתה בכלא מישהו יכול לשים עליך אזיקים. אם אתה במשפחה מישהו יכול להרביץ לך. אנחנו לא תמיד יכולים לשלוט במצב הפיזי אבל אנחנו צריכים ללמוד לעבוד עם הנפש. בין אם אנחנו נכנעים מתוך פחד, או מורדים מתוך כעס, המוח שלנו אינו חופשי. זה מגיע לאותה נקודה, לא? זה עצוב כי לפעמים אנחנו אומרים, "אוי, אם אני נכנע אז יש להם את הכוח, אם אני מורד, יש לי את הכוח." למעשה, זה בכלל לא המקרה. המוח שלנו נתון בכוחה של דרך החשיבה השגויה שלנו, כך או כך.

בדוק את החוויה שלך לעומק

מה עושים כדי לצאת מזה? אני חושב שכאן אנחנו באמת צריכים לעשות הרבה עבודה שלנו מדיטציה. בדוק: "מהם סוגי הבעיות שיש לי עם מוסדות, עם רשויות? מהי דפוס הטלטלה שלי? למה אני מרגיש כל כך מאוים?" כן, אולי יש איומים פיזיים, אבל לפעמים האיומים הפיזיים הם לא באמת הבעיה. זו הדרך הנפשית שבה אני מרגיש מאוים. או שזו הדרך בה אני מגיב נפשית לאיומים הפיזיים. או שאולי אין אפילו איומים פיזיים אבל המוח שלי פשוט לא אוהב שאומרים לי מה לעשות. אני אתנדב לזה! כל אחד אחר? חייתי עם כולכם. בחייך!

עלינו להסתכל על תפיסת ה"אני" הזו; אוחז בעצמי הקיים מטבעו, מתבונן ביהרה של "אני". כשמסתכלים על איך אנחנו מחזיקים את ה"אני" הזה ואיך אנחנו כל כך מפוחדים שהוא הולך להימחק על ידי מישהו חיצוני שיעשה משהו. האם זה נכון? האם ה"אני" הזה הולך להימחק? קודם כל, ה"אני" הקיים מטבעו אינו קיים כדי להימחק! זה כמו לפחד שהדחליל עומד למות; זה אפילו לא היה חי כדי למות.

בואו באמת נעשה קצת חיפוש בפנים ונראה איך אנחנו יכולים לשמור על תחושת הכבוד הפנימית שלנו שאינה תלויה איך אנשים אחרים מתייחסים אלינו. אנו מותנים חברתית להגיב לאופן שבו אנשים אחרים מתייחסים אלינו ולקבל את תחושת הערך העצמי שלנו בהתאם לאופן שבו אנשים אחרים מתייחסים אלינו. עד כדי כך, אנחנו כלואים על ידי זה באופן תמידי. איך נוכל לקבל תחושת ערך עצמי משלנו, לראות את התכונות הטובות שלנו, ובו בזמן להכיר בפגמים ובמגבלות שלנו מבלי להיות תלויים באנשים אחרים שיגידו, "אתה עושה את זה, או אתה עושה את זה", או מה שאנשים אומרים עלינו ?

לאן נלך אי פעם בסמסרה, שם לא נצטרך להתמודד עם אנשים שאומרים דברים שאנחנו לא אוהבים ועושים דברים שאנחנו לא אוהבים? לאן נלך בסמסרה שבה אין אף אחד שיגיד לנו מה לעשות? אנחנו ממשיכים לנסות למצוא את המקום המושלם הזה! המקום המושלם, הנישואים המושלמים, החברים המושלמים, העבודה המושלמת - שבו אף אחד לא יגיד לנו מה לעשות שאנחנו לא רוצים לעשות. אם הם אומרים לנו לעשות משהו שאנחנו רוצים לעשות, אנחנו לא קוראים לזה להגיד לנו מה לעשות, נכון? זה רק כשהם אומרים לנו לעשות את מה שאנחנו לא רוצים לעשות. ואז אנחנו קוראים לזה, "אומרים לנו מה לעשות." למרות שהם גם אומרים לנו מה לעשות כשהם אומרים לנו לעשות משהו שאנחנו רוצים לעשות.

מסתמכים על תחושת הכבוד שלנו

לאן נלך אי פעם לאן שלא נצטרך להתמודד עם המצב הזה? איפה בקיום המחזורי? בכל מקום! לא אכפת לי עם מי אתה חי או עם מי אתה מתעסק. אז, אם נוכל למצוא קצת שלווה ביחס למוסדות ורשויות, זה ימצא כאן בפנים [מצביע על הלב שלה]. אני חושב שזה קשור לזה שאנחנו מאמינים בעצמנו, ויש לנו ביטחון עצמי, ושיש לנו תחושת יושרה וכבוד משלנו שאינה תלויה באנשים אחרים. היכולת לפעול מתוך מה שאנו יודעים שהוא ממש בלב שלנו מבלי שנצטרך להציג על כך הצגה גדולה ומקרה גדול - אלא אם כן זה מועיל לאחרים לעשות זאת.

בכל מקרה, יש הרבה על מה לחשוב, אז בבקשה תחשוב על זה. אנחנו יכולים לדון בזה עוד קצת. אבל הנקודה היא, כשאנחנו עושים את מדיטציה, אנחנו לא צריכים לעשות את זה עם "אני מתמרד נגד כל הדברים הדתיים האלה", או, "אוי, הם אמרו לי לעשות את זה אז כדאי שאעשה את זה ואהיה ילד טוב." אתה לא רוצה ללכת לשני הכיוונים. אתה רוצה לעשות את זה כי אתה יודע את הערך של ביצוע תרגול זה; כי אתה מאמין בתרגול הזה. עשית הערכה משלך עם החוכמה שלך, אתה מחויב לעשות זאת; אתה רוצה לעשות את זה לטובת אחרים. אתה לא עושה את זה מתוך חובה או כפייה או בעיות סמכות או מרדנות או משהו כזה. אתה עושה את זה עם מוטיבציה אמיתית, אמיתית וכנה לטובת יצורים חיים ולהשגת הארה.