ריכוז, חוכמה ומורים רוחניים

• רמות של המוח הלא מתוכנן
• כל הדרכים שבהן אנו מזדהים עם "אני"
• זהויות קונבנציונליות ו"פוליטיקת זהויות"

חוכמת המאסטרים של הקדאם: ריכוז, חוכמה ומורים רוחניים (להורדה)

גברת המשטרה שלי שמה לב שבתורת חכמת הקדמפס לא סיימתי. היא שמה לב לארבעה דברים נוספים. אחד הוא,

הריכוז הטוב ביותר הוא המוח הלא מתוכנן.

כשאתה עושה ריכוז מדיטציה, נופל בצד של התייצבות מדיטציה.

יש כנראה הרבה רמות של תודעה לא מתוכננת. השטחי ביותר יהיה בלי כל הפטפוט הנפשי של המחשבה הדיסקורסיבית. זה די מחושב כי אנחנו ממציאים כל מיני הנחות והשלכות ודעות ואנחנו מפברקים דברים, אז זה מאוד מומצא.

הרמה העמוקה ביותר של תודעה לא מתוכננת תהיה מימוש הריקנות מכיוון ששם איננו מפברקים קיום מובנה ומניחים זאת על כל האנשים והאובייקטים שאנו תופסים. אז, "הריכוז הטוב ביותר הוא המוח הלא מתוכנן." כל שכבות ההקרנה והסופרימפוזיציה שאנו שמים על עצמנו ועל אחרים תופעות.

הבא הוא,

החוכמה הטובה ביותר היא לא לעשות זיהוי של "אני" עם שום דבר.

האם זו לא תהיה הקלה? אין הזדהות של "אני" עם שום דבר כי אנחנו מזדהים כל כך. "אני" זה ולכן אנשים צריכים לדבר אלי בצורה כזו. "אני" ולכן אנשים צריכים לדבר איתי בצורה כזו. "אני" הדבר האחר הזה ולכן הם צריכים להתייחס אליי כך. כל ההזדהות הזו עם "אני" וכל ההנחות וההשלכות והציפיות שלנו לגבי איך העולם סביבנו צריך להתייחס אלינו, מה שהוא אף פעם לא משתף פעולה ועושה, יוצרת אצלנו הרבה סבל.

כמו כן, היה מאוד מעניין לדבר עם המכובד צ'נג ין אתמול על סוגי הזהויות שיש לאנשים וכיצד היא מוצאת שהרבה אנשים מתעניינים בבודהיזם עכשיו, משום שהוא כל כך רלוונטי לנושאים חברתיים.

הם אוהבים את זה מסיבה זו, אבל אפילו עם נושאים חברתיים עכשיו יש כל כך הרבה זהות ושמעתי את המונח "פוליטיקת זהויות", שבו אנחנו מפתחים את הפוליטי שלנו נופים בהתבסס על הזהות שלנו כמשהו כזה או אחר, הזהות שלנו עם קבוצה.

אמנם לכולנו יש זהויות קונבנציונליות, וזה בסדר, הדרכון שלך חייב לומר משהו, אבל הבעיה מגיעה כשאנחנו חושבים שהזהויות האלה קבועות, שהן מי שאנחנו ואז יש כל כך הרבה הנחות אחרות לגבי איך האנשים וה העולם צריך להתייחס אלינו.

עם פוליטיקת זהויות, שהיא נושא חברתי עכשיו, מצד אחד אפשר לראות אנשים יוצרים קשר עם התרבויות שלהם והרקע שלהם ואנשים בהחלט עומדים על זכויות אזרח ושוויון זכויות. זה משהו שהוא מאוד מאוד טוב. אבל מה שאני גם רואה קורה עם פוליטיקת זהויות זה שאנשים כל כך נעולים בזהות שלהם שהם לא יכולים לראות את האנושיות של אנשים אחרים. האשמה הגדולה עכשיו היא: "אתה לא אני, איך אתה יכול להבין מה אני מרגיש? אתה לא אני איך אתה יכול להבין מה הקבוצה שלי מרגישה?"

אם נסתכל על העולם כך, לעולם לא נבין דבר אחד על השני כי זו מסקנה ידועה שאיננו יכולים כי אנחנו אנשים שונים עם זהויות שונות. אני לא חושב שזה מאוד מועיל לנו בכלל. מה שהתרגול הבודהיסטי שלנו עושה הוא מלמד אותנו להסתכל על הזהויות האלה כאל קונבנציונליות בלבד תופעות, כדברים שקיימים רק נומינלית לא מטבעם, ואפילו ברמה המקובלת הזהויות הללו מפוברקות למדי.

כשאתה מסתכל לתוך הלב של כל יצור חי - מישהו הוא תינוק, אם אתה מסתכל בליבו הם לא אומרים, "אני שחור", "אני לבן", "אני לטיני", "אני אני סיני," אני זה או זה", "אני בודהיסט", "אני נוצרי." תינוקות לא אומרים את זה.

מה אנחנו מוצאים שזה הדבר המולד שמשותף לכל היצורים החיים? זו המשאלה להיות מאושר ולהיות חופשי מסבל. אז אפילו ברמה המקובלת הזהויות האחרות הן באמת די שטחיות. אני חושב שאם נתרגל להסתכל למטה לתוך הלב של אנשים אז נוכל להבין אותם באמת.

כן, זה נכון יש אנשים שאוהבים אורז ויש אנשים שאוהבים אטריות. אולי אנשי הנודלס לעולם לא יבינו את אנשי האורז ואנשי האורז לעולם לא יבינו את אנשי האטריות. אם נסתכל על העולם כך נגזר דינו. אבל, אם נסתכל על זה ברמה אחרת, כולנו רוצים לאכול ולהיזון ויש אנשים שאוהבים אורז ויש אנשים שאוהבים אטריות. עניין גדול! הדבר החשוב הוא שכולנו צריכים אוכל ואנחנו רוצים להיות מאושרים ואנחנו צריכים הזנה.

אם נתרכז בלראות את האחדות של יצורים חיים בצורה כזו, אז לא נהיה כל כך נעולים בזהויות שלנו ונרגיש כל כך מנוכרים מאחרים, או נאשים אותם בכך שלעולם לא מבינים אותנו, או נדחקים את עצמנו לזהות שלעולם לא מובנים.

החוכמה הטובה ביותר היא לא לזהות 'אני' עם שום דבר.

וזה ממש טוב אני חושב בהתרחשויות בחיי היומיום שלנו. כי כשאנחנו מזדהים עם "עשיתי את העבודה הזאת", אתה יודע מה קורה אחרי זה. "עשיתי את העבודה הזאת", אז ברור שהיא הטובה ביותר וטובה ממה שכל אחד אחר יכול היה לעשות, או בהחלט הגרועה ביותר ואני מושפל לחלוטין. כל מה שאנו נוגעים בו הופך לעניין גדול. כל אינטראקציה קטנה עם אדם אחר הופכת לדבר הענק הזה שבו אנחנו צריכים לטעון, "אני" ולשלוט וזה מתיש. אני לא יודע מה איתכם אבל אני מוצא את זה מתיש לחלוטין ואני חושב שאם אוותר על זה, היה לי הרבה יותר אנרגיה והרבה יותר אושר. אז לוותר על הזהות הזו עם "אני".

ואז האחרון,

הכי טוב מורה רוחני זה לאתגר את החולשות שלך.

עכשיו אתה הולך לומר "טוב, אני יכול לזרוק את שלי מורה רוחני. היא מטרידה אותי יותר מדי. היא לא הכי טובה מורה רוחני. אני הולך להביא עוד אחד." ואז אתה שומע מה אתה צריך לקחת במקום כדי לאתגר את החולשות שלך, "טוב אולי אז אני אחזור לרגיל שלי מורה רוחני." שֶׁלָנוּ מורה רוחני לא מאתגר את כל החולשות שלנו, הם בוחרים דובדבנים. מה שטוב לנו. כאן כתוב שאנחנו צריכים לאתגר את החולשות שלנו, מה שאומר שאנחנו לא יכולים לקטוף דובדבנים. כשאנחנו רואים את החולשות שלנו אנחנו צריכים לאתגר אותן. וכשאנחנו מאתגרים את החולשות שלנו אז אנחנו לא מרגישים שמישהו אחר דוחף אותנו או שמישהו אחר עושה לנו משהו כי אנחנו פשוט מתרגלים את הדהרמה, עוקבים אחר ההוראות של מאסטרי הקדמפה. זה לא אני שאמרתי את זה. אז אנחנו עוקבים אחר ההוראות של המאסטרים של קדאמפה ואז אנחנו רואים שזה עוזר לנו.

אנחנו מאתגרים את החולשות שלנו. אנחנו שמים לב למה שמתרחש במוחנו. אנחנו מנסים לעבוד עם המצוקות שלנו. כשאנחנו מפשלים אנחנו מכירים בזה ומתנצלים. אנחנו לא חוזרים לקופסה הקטנה שלנו כשקיר הגאווה והיהירות שלנו אומר, "כולם יודעים שעשיתי טעות אבל לא טעיתי אז אל תגיד לי שום דבר על זה".

במקום לעשות את זה אנחנו קוראים תיגר על החולשות שלנו. ככה אנחנו באמת מתקדמים בדרך, וזה עושה את החיים הרבה יותר קלים לכולם כשאנחנו מאתגרים את החולשות שלנו. כשאנחנו משאירים את זה לשלנו מדריכים רוחניים או לאנשים אחרים לעשות את זה, זה הופך אותם לעייפים. כשאנחנו מאתגרים את החולשות שלנו זה נותן לאנשים אחרים קצת הפוגה, זה נותן להם הפסקה קטנה. ואז אנחנו יכולים לראות את הדברים בצורה ברורה יותר בעצמנו ולהעריך את עצמנו ולהחזיק במה שלנו ולא בבעלות על מה שלא שלנו וללמוד מזה ולהמשיך הלאה.

קהל: הדבר האחרון שאמרת גורם לי לחשוב עליו לפני כמה שנים כשסיפרת לי שאחד הדברים הקשים ביותר לתלמידים לעשות הוא לחוש חמלה כלפיהם מדריכים רוחניים. ואני זוכר שחשבתי בערך באותה תקופה, "אוי, למה לי לחוש חמלה כלפי המורה הרוחני?"

זה לא ממש נכנס לי לראש בשלב מוקדם. אני חושב שהיה לי את התפקיד הזה על מעמד כזה שייחס לו את כל המאפיינים האלה שלא ממש הועילו. אז מה שלמדתי מזה עם הזמן היה שזה דבר ממש טוב לחשוב ככה ולגלות חמלה. ואם הייתי יכול ללמוד את זה בשבילך ועבור המורים הרוחניים האחרים שלי אולי הייתי מסוגל ללמוד את זה גם עם אנשים אחרים.

נכבד Thubten Chodron (VTC): זה בדיוק זה.

קהל: אבל אני זוכר בבירור שיש לי באמת מה שהייתי מכנה עכשיו סוג של מושגים מוזרים לגבי מה היו הציפיות שלי מהתואר הזה ומה כל זה אומר, ואני לא חושב שזה היה קשור במיוחד לאופן שבו המסורת הבודהיסטית רואה את זה. אני חושב שבטח קיבלתי את זה ממקום אחר. אבל לא באמת חשבתי איפה.

VTC: אני חושב שזה בא במידה רבה מהתרבות שלנו כי לרוב האנשים יש בעיות סמכות. אז ברגע שאנחנו רואים מישהו בסמכות, או שזה ההורה שלי אומר לי מה לעשות ואחר כך כל אחד, אז למורים שלנו יש לנו את היחס הזה כלפי, המעסיקים שלנו, רשויות אכיפת החוק, אפילו אספני כרטיסים בבית הקולנוע... כל מי שיש לו כמה אחריות ובעיקר עם מדריכים רוחניים.

במקום לראות בהם אדם עם רגשות, אנו רואים בהם תפקיד ומייחסים את משמעות התפקיד הזה. ואנחנו מאוד מבולבלים לגבי זה כי מצד אחד הם מעלים את כל נושאי הסמכות שלנו. מצד שני אנחנו רוצים שהם יהיו האמא והאבא האוהבים, האח והאחות, שמעולם לא היו לנו. אז לעתים קרובות אנחנו מתייחסים עם שלנו מדריכים רוחניים בצורה מאוד מבולבלת כי אנחנו לא ממש בטוחים מה אנחנו רוצים מהם ויש כל כך הרבה תחזיות שזה הופך להיות די קשה. אז כאן נכנס לתמונה המוח הלא מתוכנן.

קהל: חזרה אל המוח הלא מתוכנן. "הריכוז הטוב ביותר הוא לא מתוכנן." אז זה נשמע כאילו אין מאמץ מעורב.

VTC: אה כן, זה מגיע בטקסט ותשמעו קצת גומחן לאמרים. אתה תשמע אנשים רבים אומרים "כן, ללא מאמץ מדיטציה ... מוח לא מתוכנן ... המוח נינוח ... המוח במנוחה." זה נשמע כאילו אתה לא צריך לעשות כלום. אין מאמץ. אתה פשוט יושב שם והמוח שלך נמצא במצב הטבעי. שים את המוח שלך במצב הטבעי. ולכן אנחנו חושבים שאנחנו פשוט יושבים שם ועוצמים עיניים וזה המצב הטבעי. מה שאנחנו לא מבינים זה שכל זה הוא המצב הלא טבעי, כי אנחנו מלאים בתחזיות, ציפיות, דעות, תופסים את הקיום המובנה, כעס, התקשרות, קנאה, כל השאר. כל הדברים האלה הם הדבר המעוצב.

אתה לא מגיע למוח הלא מתוכנן על ידי פשוט לשבת שם ולא לעשות כלום. למעשה נדרש מאמץ רב כדי לפנות את האשפה. אם אתה מסתכל במראה, המראה פשוט טהורה באופן טבעי. אין מה לנקות, המראה פשוט משקפת באופן טבעי. זה לא מתוכנן. זה טבעי. זה ללא מאמץ. אבל אם יש לך מראה שמעליה עידנים מלאים בזבל, אתה יכול להגיד שהמראה עם ערימת הזבל היא לא מתוכננת ואתה לא צריך מאמץ בכלל כדי להתרכז בזה? לא. אז אל תלך שולל על ידי המילים האלה.

המילים מנסות לתפוס אותנו. לדוגמה, בתשעת השלבים של תשומת לב מתמשכת אחד התיאורים של השלב התשיעי הוא שכאשר אתה יושב ל מדיטציה ללא כל מאמץ המוח שלך ממוקד. עכשיו זה אומר שבתור תינוק מתחיל ישבת וללא כל מאמץ המוח שלך ממוקד?

לא. עברת את שמונת השלבים הקודמים, שבכולם היה מאמץ רב. ואז השלב התשיעי, אין מאמץ. אבל גם במצב התשיעי אתה עדיין צריך לעשות עוד קצת כדי לקבל שלווה. גם כאשר אתה מקבל שלווה אתה צריך לעשות יותר כדי להשיג את הג'הנאות וכדי להשיג את הממלכות חסרות הצורה. בסדר? אז אני חושב שהמילים האלה נועדו לעזור לנו ללכת לקיצוניות השנייה של (תנועות מתוחות) אבל זה לא אומר ללא מאמץ, אל תעשה כלום.

קהל: תודה. שמעתי שכשאתה מרוכז המוח שלך צריך להיות רגוע. אני חושב שרובנו חושבים כמו מאמץ כאילו צריך להימתח ולהתאמץ, כדי להתרכז. זה דורש הרבה סוג של אנרגיה. אבל הניסיון שלי היה הפוך.

VTC: כן, וזה בדיוק זה כי אם המוח שלנו צפוף מדי אז חוסר שקט מגיע אבל אם הוא רופף מדי מגיעה הרפיון. אבל אל תעשה מאמץ שם נרדף להיות צמוד. זו אסוציאציה שגויה כי קודם כל זכרו שזה מאמץ משמח. זה מאמץ שאתה עושה כי אתה רוצה להפוך את עצמך לאדם טוב יותר ואתה רוצה לעשות משהו טוב יותר עבור היקום אז זה חייב להיות מאמץ שמח.

אף אחד לא מרביץ לך על הראש כדי להתרכז. זה לא, אני חושב ששמעת אותי מספר את הסיפור של כשהלכתי לבקר בבית ספר מונטסורי והילדים הקטנים רצו מדיטציה וכך הייתה ילדה קטנה בשורה הראשונה (המכובד מצמרר את פניה) ככה. לא. אנחנו לא צריכים להיות צמודים ככה כשאנחנו מדיטציה. אבל אנחנו גם לא צריכים להיות, "טוב אני פשוט יושב שם, מה שבא מגיע."