תרופות נגד למוח השיפוטי

• ביטוי של המוח המרוכז בעצמו
• בהתחשב במה העסק שלנו
• הופכים את המראה לעצמנו
• יושרה והתחשבות בזולת

חוכמת המאסטרים של הקדאם: תרופות נגד למוח השיפוטי (להורדה)

אחת הדרכים שבהן מתבטא המוח המרוכז בעצמו (כי על זה דיברנו במונחים של "המשמעת הטובה ביותר היא אימון זרם המוח שלך") היא מתבטאת במוח השיפוטי, הביקורתי, במוח שמסתכל על מה אנשים אחרים עושים ו"למה הם עושים את זה? הם צריכים לעשות את זה." זה מאוד קל לעשות את זה גם כמתרגל דהרמה, אנחנו מסתכלים על אנשים אחרים, מתרגלי דהרמה אחרים... אני זוכר שכשגרתי בקופן בשנות ה-70 ראיתי אחד נזיר קראתי מגזין ניוזוויק והייתי שערורייתי. "למה הוא מבזבז את זמנו בקריאת ניוזוויק?" או שאולי זה היה זמן, אני לא יודע. "למה? זה נורא עבור מתרגל דהרמה".

כל כך קל לנו להסתכל על מה שאנשים אחרים עושים ולשפוט את זה. במובן מסוים, השיפוט לא מרגיש כל כך טוב כי זה מצב נפשי שלילי, אבל המסקנה של השיפוט היא, "אני יותר טוב מהם." החלק הזה מרגיש טוב. זה דבר מוזר. "טוב לי יותר כי אני לא עושה את זה." אבל גם המצב התודעתי שאוהב להסתכל על אנשים מרגיש ממש מבאס.

מה עושים עם מוח כזה? דבר אחד שאני מוצא מועיל הוא כשאני רואה אנשים עושים דברים, דבר אחד הוא שאני אומר, "זה לא ענייני." כי מה שהבנתי הוא שאנחנו שמים לב לעתים קרובות מאוד לדברים שהם לא ענייננו, אבל לדברים שהם ענייננו, או כשמישהו זקוק לעזרה, אנחנו לא שמים לב. מה שאנחנו שמים לב אליו אצל אנשים אחרים הוא לא מאוד עקבי, נאמר זאת כך. "אוי הם עושים משהו כל כך רע, תראה איזה סוג של אנשים הם." שימו לב לזה. אבל מישהו מתקשה לשאת משהו, ואנחנו הולכים ממש לידם. או שמישהו עובד קשה מאוד וצריך לעמוד בדד-ליין, ואנחנו פשוט הולכים הביתה כשאנחנו יכולים. או שמישהו לא מרגיש טוב, ו"טוב, הם יכולים להתמודד עם זה בעצמם." זה מצחיק איך זה, איך אנחנו שמים לב לדברים שהם לא ענייננו ואנחנו לא שמים לב איפה אנחנו באמת יכולים לעזור. זה דבר אחד שאני מזכיר לעצמי, הוא, "בסדר, בוא לא נשים לב לדברים שהם לא העסק שלי וננסה להסתכל בעין של זהירות על אחרים ולראות מה אני יכול לעשות שזה יעזור." זה דבר אחד.

דבר נוסף שנראה לי מועיל הוא לחשוב, "האדם הזה מראה לי איך אני נראה כשאני עושה את זה." מישהו אחר הציע לי פעם להסתכל ולומר, "טוב, הם מסוגלים לעשות את זה אולי בגלל שהם יותר מתקדמים ממני, אבל המוח שלי לא מספיק חזק לעשות את זה." אני לא מוצא את זה מאוד מספק. זה לא עובד כל כך טוב. כי בחלק האחורי של המוח שלי, "ובכן, מי הם חושבים שהם מתרגלים כל כך נהדרים שהם יכולים להתנהג ככה ואני לא?" אז אני לא מוצא את זה מאוד מועיל.

מה שנראה לי מועיל יותר הוא להיות הבעלים של העובדה שאני עושה את זה, או שאולי יכולתי לעשות את זה למרות שלא עשיתי את זה בזכרוני בחיים האלה, יתכן מאוד שאוכל לעשות את זה. כי עשינו הכל. אנחנו לא באמת יכולים להסתכל על מישהו אחר ולומר, "ובכן, לעולם לא הייתי עושה את זה." כל עוד יש לנו ייסורים בנפשנו, כמובן שיכולנו. ולעתים קרובות הדברים שאנו שמים לב אליהם אצל אנשים אחרים הם מה שאנו לא אוהבים גם בעצמנו. אנחנו די מכוונים לתכונות האלה בעצמנו, כך שקל לבחור אותן אצל אנשים אחרים. אז אני מוצא שזה מועיל לומר, "ובכן, ככה אני נראה כשאני עושה את זה." ואז זה באמת הופך את…. במקום שהמיקרוסקופ יהיה על האדם האחר, זו המראה על עצמי, וזה כמו, "אוקיי, איך אני נראה כשאני עושה את זה, האם אני רוצה להיות אדם כזה?" ברור שלא. אז בואו נלמד מהתבוננות במה שהאדם האחר הזה עושה, וניקח את זה, ונשנה את עצמי. אני מוצא את זה מאוד מאוד עוזר לחשוב.

בקשר לזה שרק להזכיר לעצמי שזה לא ענייני, יש פסוק יפה ב פראטימוקה סוטרה אני זוכר את הפעם הראשונה שקראתי את זה וחשבתי, "אה כן." אין לי אותו בעל פה אז אני מעדיף לקרוא אותו כמו שהוא, אבל זה פסוק מאוד מועיל. זה בסוף. אתה תדע איזה מהם זה ברגע שאתחיל לקרוא אותו.

זה "vinaya של Tathāgata Kakuchanda," והוא אמר,

בדיוק כמו דבורה הניזונה מתמציות פרחים
רק הצוף שלהם מבלי לקלקל את הצבע או הניחוח שלהם,
אז בהיקשוני שנכנס לעיר או לכפר
מודעת רק להתנהגות שלה כדי לראות אם היא נכונה,
ואינו מתערב בעניינים של אחרים או בודק מה הם עושים או לא עושים.

התמונה הזאת של הדבורה - ואנחנו יכולים לראות כאן באביב - מגיעה והיא נדלקת על פרח והיא לוקחת את הצוף, והיא לא הורסת את הפרח והיא לא שמה את הדעות שלה על גבי הפרח. זה פשוט לוקח את הצוף ואז ממשיך, ומשאיר את ישות הפרח שָׁקֶט. באותו אופן זה מדבר על מתי נזירים הולכים על נדבה, אבל זה לא חייב להיות נדבה, זה יכול להיות כל אינטראקציה עם כל אחד, להיות מודעים להתנהגות שלנו, ומה אני עושה, מה האם אני אומר, מה אני חושב, ולא להתערב בעניינים של אחרים או לבדוק מה הם עושים או לא עושים. כי אין סוף לבדוק מה הם עושים או לא עושים. יש לנו הרבה דעות על זה. ולהתערב בענייניהם, ובכן, אנחנו אוהבים להיות עסוקים-גוּף. אנחנו לא? במקום להסתכל על עצמנו, בואו נסתכל על מה כולם עושים, ואיך זה קשור לזה, ומה זה אמר לזה, ומה זה חושב, ואיך זה יוצא בהתנהגות שלהם, וזה ו…. אתה יודע? במקום לשמור את האנרגיה שלנו בפנים ולהבין שהיחיד שאנחנו באמת יכולים לשלוט בו הוא עצמנו. אנחנו יכולים ללמוד מהתבוננות באחרים, אבל זה לא ענייננו אלא אם כן יש הזדמנות למנוע ממישהו ליצור שלילי קארמה, או לפגוע במישהו אחר, או אם מישהו באמת צריך עזרה, אז אנחנו עושים את זה.

הרפובליקני…. אני שונא לקרוא להם ויכוחים, הם לא ויכוחים, הם יותר כמו ילדי תיכון שזורקים דברים אחד על השני. הם התדרדרו. כל ויכוח נהיה יותר ויותר גס ומקומם. ואתה חושב שזה להנהגת המעצמה... והדרך שבה האנשים האלה מדברים אחד עם השני... וזו דוגמה טובה מאוד לכך שאם לא נצפה בנאום שלנו אז הנאום שלנו יהפוך לכזה. הם לא מדברים על מדיניות. הם זורקים זה על זה עלבונות אישיים. לפעמים עלבונות אישיים מהסוג המגעיל ביותר, שמוקרנים בטלוויזיה הלאומית והבינלאומית. אז להסתכל ולהגיד, "וואו, ככה אני נראה כשאני פשוט יושב ומבקר אנשים, בוחר פגמים, ושופט אותם, וקורא להם בשמות, ומאשים אותם בדברים שהם לא עשו כי אני כועס, או שאני תחרותי, או מה שזה לא יהיה." ופשוט תגיד, "זו הוראה בשבילי איך אני לא רוצה לפעול." ולחזור לתחושת היושרה האישית שלנו, "אני לא רוצה להיות אדם כזה." לא שופט אותם אבל, "יש לי סטנדרטים משלי ואני לא רוצה ליפול מתחת לסטנדרטים שלי." וגם התחשבות באחרים שאם הייתי מדבר או מתנהג ככה אז איך זה משפיע על אנשים אחרים? כי יש לך כמה אנשים שהם מורים והורים כותבים ואומרים, "האנשים האלה מתנהגים כמו הילדים שלי." מה קורה פה? כי זה באמת כך. חלק מזה הוא כמו ילדים במגרש המשחקים, וחלק זה כמו נערים אחים.

אז באמת לחשוב כמו, "היושרה שלי, ההתחשבות שלי באחרים... אני צריך להיות מאוד מודע לאופן שבו אני בעולם. ואני רוצה להכניס אנרגיה טובה יותר בעולם ממה שהאנשים האלה עושים. והם פשוט המומים מהייסורים שלהם, ויוצרים שלילי מדהים קארמה. אבל הדבר האמיתי הוא שאשים לב איך אני ומה אני יכול לעשות כדי לשפר את המצב".

זוהי דרך אחת לראות באמת כיצד פועלת המחשבה המרוכזת בעצמה, כיצד היא גורמת לבעיות לעצמנו ולאחרים, ודרך אחת לנסות ולרסן אותה. כי זה לא כאילו אנחנו עדיפים על אף אחד מהאנשים האלה. אתה שם אותנו במצב הנכון ואנחנו נדבר ונפעל בדיוק כמוהם, אם לא נזהר, אם לא נאמן את המוח שלנו. התרגול שלנו הוא די חשוב כי מה שאדם אחד עושה יכול להשפיע על הרבה אנשים. כאן יש לך רק קומץ אנשים, ומה שהם עושים זה משפיעים על מיליונים, למעשה.