מי הולך?

• להבין שהדברים אינם קיימים מטבעם
• להבין שדברים קיימים בהתאם
• הליכה מדיטציה

חכמת אדוני קדימה: מי הולך? (להורדה)

חשבתי שאמשיך בקו הראשון, שוב,

הלמידה הטובה ביותר היא להבין את האמת של אין עצמי.

דיברנו קצת על כמה דרכים מעשיות ליישם ריקנות בדרכים פשוטות. הם נראים פשוטים. הם לא כל כך פשוטים אם אתה באמת נכנס אליהם; לשקף את הריקנות שלך מדיטציה, וגם כאשר דברים מתרחשים בחיי היומיום שלך. אבל כידוע, כדי לקבל מימוש מוחלט של ריקנות אתה לא רק צריך להבין שדברים אינם קיימים מטבעם, אלא אתה גם צריך להבין שהם אכן קיימים באופן תלוי. בדרך כלל אומרים בשיווי משקל מדיטטיבי אתה מבין את הקיום הלא מובנה, ורק לאחר שהייתה לך לפחות מסקנות של ריקנות, כשאתה יוצא מהשיוויון המדיטטיבי הזה אז אתה רואה דברים כמו אשליות ואתה יכול לבסס אותם בתור קיים באופן תלוי. זה הופך אותו למימוש מוחלט של הריקנות.

כדי לעבור לחלק השני, לקבוע שדברים קיימים באופן תלוי, לקיאב'ה זופה רינפוצ'ה יש מדיטציה. הוא עושה את זה בהקשר של הליכה מדיטציה, אבל אני חושב שזה טוב גם לשבת. הוא מתחיל, כשאתה הולך, שאתה שואל את עצמך, "למה אני אומר, 'אני הולך'?" אתה הולך ואתה אומר, "אני הולך." ואז אתה שואל את עצמך, "למה אני אומר 'אני הולך'?" על סמך מה נאמר "אני הולך"? אז אתה צריך לחשוב על זה קצת. על סמך מה אתה אומר שאתה הולך? זה בדרך כלל בגלל שלך גוּף הולך. אוקיי, אני הולך בגלל גוּף הולך. אבל גם, אני לא גוּף.

ואז אתה חושב. למה אני אומר שאני חושב? כי המוח חושב. זה בסדר להגיד, "אני חושב." מצד אחד זה מבסס - בדיוק כשאתה לא מנתח - שיש "אני", כי יש את הפעילויות האלה ואתה יכול לתייג אותן. מצד שני, אם תזוז ואתה מתחיל ליישם אנליזה, אני אומר "אני חושב" כי המוח חושב, אבל אני לא המוח. אתה יכול ללכת בכל מיני דרכים שונות עם זה.

ואז עוד דרך דומה שאני מוצאת מועילה מאוד היא, כשאני מרגיש משהו, כמו, "אני מרגיש עייף." אתה יודע איך לפעמים כשאתה מרגיש עייף (אני לא יודע מה איתך, אבל אני יכול להיכנס לזה ממש): "אוי, אני מרגיש כל כך עייף. אני כל כך עייף." ויש את התחושה הזו של הסבל של תחושת העייפות שבאה. כמובן, יש את תחושת העייפות, ואז הסבל של תחושת העייפות הוא התחושה הנפשית שלי. תחושת העייפות היא התחושה הפיזית הנגזרת מה- גוּף. הסבל מתחושת עייפות הוא הנפשי, כי אני יושב שם ואומר לעצמי החדש שלי המנטרה, "אני כל כך עייף, אני כל כך מותש." בשלב הזה זה מאוד מעניין, אני אפילו לא מרגיש את התחושה הפיזית של עייפות כי אני מעורב מדי בלומר לעצמי שאני עייף נפשית ומרגיש את הסבל הנפשי של עייפות. אז מעניין להסתכל על זה, ההבדל בין התחושה הפיזית של עייפות לבין הסבל הנפשי שאתה עובר ואומר לעצמך שאתה עייף כשאתה כבר לא ממש מרגיש עייף.

ואז אתה חוזר להרגשה הפיזית ואתה אומר, "על סמך מה אני אומר, 'אני עייף'?" זה מאוד מעניין לשבת שם כי אתה אומר "אני עייף", ועל סמך מה אנחנו אומרים, "אני עייף"? מהן התחושות הפיזיות שאנו חווים שאנו מרכיבים ונותנים לה את התווית "עייפים"? אולי מעולם לא חשבת על זה קודם. בדרך כלל אנחנו כל כך מנותקים מהחוויה שלנו שאנחנו אפילו לא בטוחים, כשאנחנו מתחילים להסתכל, מהן התחושות הפיזיות. כאן אני לא מדבר על התחושה, אני רק מדבר על התחושה, הנתונים הפיזיים שעליהם אנחנו אומרים "אני עייף". מה זה?

אתה עושה שם קצת ניתוח. ואז זה מכניס אותך, הנה כל הדברים האלה שעל בסיסם אני אומר "אני עייף", אבל להיות עייף זה לא כל אחד מהדברים האלה בפני עצמם. ואז כשאני בונה על זה, "אוי, אני כל כך עייף," על סמך מה כל הסבל הזה? מה הבסיס לכך? מעניין מאוד להתחיל לבחון.

או שאתה אומר, "אני כועס." למה אני אומר "אני כועס"? או במילים אחרות, איך אני יודע שאני כועס? איך אני יודע שאני כועס? אני אומר, "אוי, אני ממש כועס." איך אני יודע שאני כועס? על אילו נתונים, פיזיים ונפשיים, מה הבסיס של ייעוד לומר, "כעס"? מה קורה אצלך גוּף? מה עובר לך בראש? מה הטעם, או המנגינה, של המוח שלך? אתה באמת מסתכל על כל החלקים השונים שעל בסיסם אנחנו אומרים "כעס." ובכל זאת, האם כל אחד מאלה, כשלעצמו, כעס? לא.

ואז נוסף על כך אתה אומר, "אני כועס." מי ה"אני" הכועס? האם אתה כעס? או שיש לך כעס? כי "אני כועס" זה לא סוג של אף אחד מהם. אתה אומר, "אני כועס." יש לי כעס, אז ה"אני" וה- כעס נפרדים? או, "אני כועס" ה"אני" וה- כעס האם אחדות איחוד? האם זו אחת מהדרכים הללו? מה זה "כעס" בכל מקרה? אל תחשוב על איזה מקרה זה היה, פשוט התמקד בחוויה שלך. איך אני אומר "אני כועס"?

אתה יכול לעשות זאת עבור חוויות רבות ושונות שיש לך במהלך היום. "אני ישנוני", "אני כועס", "אני קשור", "אני חולם בהקיץ...." מה שזה לא יהיה. ותראה מה הבסיס של ייעוד. די מעניין. זה הבסיס של הייעוד, יש את האובייקטים המיועדים, אבל האובייקט המיועד אינו זהה לבסיס הייעוד.

כי זה שונה לומר, "כואבת לי הבטן", ו"הלב שלי דופק מהר". זה שונה מלומר, "אני כועס." נכון? לחלופין, "יש לי את מצב הרוח המסוים הזה בראש שלי," ואתה יוצר קשר עם מצב הרוח הזה, ההרגשה הזו ומה כעס על התחושה הנפשית ההיא, החוויה הנפשית הזו? מה זה "כעס" בנוגע לזה? למה אני קורא לזה "כעס"?

מאוד מעניין לעשות קצת חקירה בדרך זו. זה מוביל אותך להבנת הריקנות וההתעוררות התלותית. זה גם עוזר לנו לשחרר חלק מההקפצה המדהימה שלנו לגבי מה שאנחנו במקרה מרגישים באותו היום.

אתה יודע איך זה כשאתה מתעורר ואתה אומר, "אני מרגיש עייף", אז זה נותן לך צ'ק ריק לחלוטין למשך כל היום כדי לצאת. אני לא צריך לנסות לעשות כלום היום כי אמרתי לעצמי שאני עייף. אז אני לא יכול לעשות כלום היום. אנחנו נותנים לעצמנו צ'ק ריק. אותו דבר כשאנחנו אומרים, "אני כועס." צ'ק ריק כדי פשוט לזרוק על כולם. מה שזה לא יהיה. במקום להסתכל באמת, "למה אני מתכוון כשאני אומר את המילים האלה?" אתה מתחיל לראות את כל ההצטברות בראש שלך של הרבה דברים.