מצדיק את הכעס שלנו

• התגברות על התנגדות למריחת תרופות הנגד
• "מנוצלים"
• בעל ביטחון עצמי וכבוד
• כעס צדקני וחמלה

חכמת קד"ם: מצדיקנו כעס (להורדה)

דיברנו על תרופות הנגד לסבלות. קודם כל, להתגבר על ההתנגדות שלנו ליישם את התרופות הנגדיות, במקום להצדיק אותה, כמו, "שלי התקשרותזה טוב." לא דיברנו על זה: "שלי כעס מוצדק."

מה שמונע מאיתנו להתמודד באמת עם שלנו כעס כל כך הרבה פעמים אנחנו מרגישים שזה מוצדק. כל אדם רגיל ורגיל יתעצבן מזה. אם אני לא כועס, אז האדם השני הולך לדרוך עליי, והם ינצלו אותי. ולטובת עצמם צריך לעצור אותם, כי אחרת הם הולכים ליצור כל כך הרבה שלילי קארמה. אז, מתוך חמלה, אני הולך להטיח אותם. אנחנו מצדיקים את שלנו כעס. אני לא צריך למרוח תרופת נגד, זה טוב. אני צריך לשים את האדם הזה במקומו.

אנחנו יכולים לראות איך אנחנו עושים את זה, ואיך אנחנו רואים את שלנו כעס טוב כמו.

הפחד הזה שינצלו אותי, זה באמת משהו חזק בנו, הדבר הזה כמו, "וואו, מישהו הולך להפיל אותי אם אני לא נזהר." אני באמת רואה את זה עם החבר'ה בכלא. כל דבר קל שמישהו עושה הופך לדבר גדול שאתה צריך לכעוס עליו ולעמוד על שלך. אחרת הם פשוט ימשיכו לנצל אותך. אני מנסה לספר לחבר'ה... זה קורה הרבה בקו הצ'או: מישהו בא וחותך לפניך בקו הצ'או. אל תחכו לכלא, זה קורה במכולת, זה קורה כשאתה עולה על מטוס, זה קורה בכל מקום. מישהו חותך לפניך בתור. אנשים מרגישים כמו, "טוב, אני חייב להגיד להם לצאת מכאן כי אחרת הם פשוט ימשיכו לנצל אותי שוב, ושוב, ושוב, כי הם יראו אותי כחלש. ” אני אומר להם שיש הבדל בין לומר, בכבוד ובביטחון עצמי, "בבקשה בוא ותפסו את המקום", לבין, מתוך פחד שהבחור הולך להרביץ לך, ואז להסכים (כדי שלא ירביץ) אתה קם) ותן לו לתפוס את המקום. במקום לקום, כדי שהוא לא ירביץ לך, אבל במקום זאת הוא כנראה הולך לתקוף אותך בדרך אחרת בכל מקרה.

אתה מבין את מה שאני אומר? יש הבדל בין לעמוד שם ולהגיד, "כן, בבקשה, זה בסדר, קדימה ותעשה את זה", לבין, [מפחד] "כן, קדימה." מתוך פחד. אבל אתה עושה את זה בכבוד שלך. מישהו עושה את זה, אתה לא צריך לעשות מזה עניין גדול. שים את האדם השני לפניו.

בשדות תעופה אני נתקל בזה הרבה. אנשים שחושבים שהם יגיעו לאן שאנחנו הולכים מהר יותר אם הם יחתכו מולי בתור. "זה בסדר, קדימה."

כמו כן, כשאתה נוהג, תן לאדם השני ללכת קדימה, במקום להתרסק במכונית שלך ולהתרגש לגמרי עם זעם הכבישים. תן לאדם השני ללכת קדימה. זה ממש לא משנה. אבל ילד, אנשים אומרים, "זה המקום שלי, על הכביש המהיר שלא זז."

זו התנגדות אחת שיש לנו לעשות משהו עם שלנו כעס, האם אנחנו חושבים שאנחנו צריכים את זה: זה מוצדק וזה הולך להגן עלינו.

דרך נוספת שבה אני רואה אנשים לא רוצים להתנגד להם כעס דומה אבל קצת שונה. הם רואים מצב של עוול והם חושבים, "אם אני לא כועס על זה ואעשה משהו, אז אף אחד לא יעשה כלום, והעוול יימשך". כל כך הרבה אנשים מרגישים כמו כעס הוא הגורם המניע היחיד שיכול להיות לנו על מנת לתקן את העוול בעולם. ואני ממש לא מסכים עם זה. אתה מסתכל וחמלה יכולה להיות משהו מאוד מאוד חזק שגורם לך להתערב. אבל אתה מתערב בצורה שונה לחלוטין אם אתה מעורר חמלה מאשר אם אתה כועס.

כשאנחנו כועסים, אני לא יודע מה איתכם, אבל אני לא חושב בצורה ברורה, ואני לא מתכנן את מה שאני אגיד היטב, אז זה יוצא לעתים קרובות כבלגן. למרות שהמצב, מישהו עובר התעללות או שיש אי צדק, כל אחד מהסיטואציות החברתיות בעולם שאנו מרגישים מאוד לגביהם. אנחנו יכולים לכעוס עליהם כל כך. אבל אז כשאנחנו פועלים מתוך כעס אנחנו לא פועלים בצורה ברורה במיוחד. בעוד שאם יש לנו חמלה - לא רק כלפי האדם שנמצא בצד הקורבן, אלא חמלה כלפי האדם בצד העבריין - אז נוכל לפעול עם קצת בהירות מחשבתית באופן שאולי העבריין יכול לשמוע. ואילו אם רק נפעל עם כעס בדרך כלל העבריין לא יכול לשמוע את זה, הם מתגוננים, הם נעשים תוקפניים יותר.

זה באמת פגע בי לפני שנים רבות כשהייתי בטיבט והלכנו למנזר גנדן - זה נמצא על גבעה מחוץ ללהסה - והיינו באוטובוס, אבל ילד, היה קשה לעלות על הגבעה באוטובוס הזה. חילופים. קשה מאוד לקום. ואנחנו מגיעים לפסגה. רוב גנדן נהרס. הסינים, והיו טיבטים ששיתפו איתם פעולה, הם השקיעו כל כך הרבה מאמץ כדי לעלות על הגבעה ההיא כדי להרוס את הדהרמה. וחשבתי, "וואו, אם הייתי משקיע כל כך הרבה מאמץ בתרגול הדהרמה כפי שהם השקיעו בהרס שלה, הייתי מגיע לאנשהו." זה באמת גרם לי לרחם על האנשים האלה שעשו את זה כי הבנתי שבמיוחד מצד צבא השחרור העממי, זה היה בעיקר נערים צעירים בכפר שרצו קצת עבודה כדי שיוכלו להביא קצת כסף הביתה למשפחה בגלל שהם היו עניים, אז הם התגייסו לצבא, הם נשלחו לטיבט איפה שאף אחד מהם לא רצה להיות, קיבלו פקודות, הם לא חשבו על מה שהם עושים, הם פשוט עשו מה שאמרו להם. אין ספק שהם יצרו הרבה דברים שליליים קארמה- אני לא מצדיק את מה שהם עשו - אלא כשחשבתי בעצם מאיפה הם באו, ואיך הם גדלו, ואיך לא היה להם מושג, וכל המהומה בסין ובטיבט בתקופה ההיא. , אז לא יכולתי שלא לחוש כלפיהם קצת חמלה.

אז אם אקח את זה לסיטואציות חברתיות שקורות היום ואחשוב על חמלה לא רק כלפי המוסלמים שאנשים אומרים עליהם כל כך הרבה דברים נוראיים, אלא גם לאנשים שמפלים כל כך, שהעיקרי שבהם (אתה יודע שלי אדם אהוב) דונלד טראמפ. אבל להיות קצת חמלה כלפיו כי הוא חושב שלדבר כך ולחשוב כך יביא לו אושר ויביא לרווחה במדינה. הוא לא מבין מה הוא עושה. אז לחוש חמלה כלפיו, וחמלה כלפי המוסלמים, ועם סוג כזה של חמלה לדבר ולהגיד, "לא, זה לא כמו שאנחנו רוצים שהמדינה שלנו תהיה. המדינה שלנו כוללת. המדינה שלנו מברכת את כולם, וכולם אזרחים". אתה מדבר, אבל בחמלה.

אלו חלק מהטיעונים שאני שומע מאנשים מדוע הם לא רוצים לעשות עם שלהם כלום כעס, למה הם חושבים שלהם כעס זה טוב.

אז קודם כל, לפני שאנחנו בכלל חושבים על החלת תכשירים נגד כעס, עלינו להתגבר על סוגים אלה של הצדקות ורציונליזציות במוחנו שלנו. ואנחנו מגלים, כשאנחנו כועסים, יש לנו הרבה סיבות טובות למה אנחנו צריכים להיות, לא? העיקר שבהם הוא "אני צודק והם טועים". או, "הם צריכים לכבד אותי והם לא." אבל העניין הוא, האם אנחנו יכולים להסתכל על חוסר כבוד או אי צדק אבל בחמלה, בלי שנצטרך לכעוס על זה.