התגברות על ריכוז עצמי

• לראות כיצד המוח המרוכז בעצמו מגביל אותנו אפילו בתרגול רוחני
• להיות מודע ל קארמה אנו יוצרים בהשפעת המוח המרוכז בעצמו
• היתרונות של להוקיר אחרים
• תרגול חמלה נבונה

חכמת אדוני קדימה: התגברות ריכוז עצמי (להורדה)

לפני זמן מה היינו בעיצומו של דיון על טקסט של כמה מאמני קדאמפה - חוטון, נגוק ודרומטונפה - והם שאלו את אטישה, "מכל תורות הדרך, מה הטוב ביותר?" ואז אטישה נתן כמה סיסמאות קצרות מאוד - מהן היו הטובות ביותר - ודיברנו על הסיסמאות השלישית, שהיתה, "המצוינות הטובה ביותר היא להיות אלטרואיזם גדול."

כשהסברתי שדיברתי על השיטות לפיתוח bodhicitta, ועברנו על שיטת שבע הנקודות של סיבה ותוצאה, ולאחר מכן על השיטה השנייה, השוואה ו מחליף את עצמי ואחרים. אני חושב שהיינו בדיוק בנקודה שבה דיברנו על החסרונות של המוח המרוכז בעצמו ועל התועלת של הוקיר אחרים.

לאחרונה דיברנו על זה בריטריט, אבל זה אף פעם לא מזיק לקבל תזכורת, כי המוח המרוכז בעצמו פעיל כל יום, אז אנחנו צריכים להזכיר לעצמנו כל יום על זה.

כשדיברנו על זה בריטריט, פשוט פתחתי את זה לדיון, והזכירו אנשים מה שהם ראו מהחיים שלהם על החסרונות של המוח שחושב, "אני הכי חשוב. אני צודק. אני הולך לנצח. האושר שלי חשוב יותר מזה של כל אחד אחר. הסבל שלי כואב יותר מזה של כל אחד אחר". המוח הזה שכל הזמן חושב על האושר והחשיבות של עצמנו עד כדי כך שהוא באמת משפיע גם על התרגול הרוחני שלנו, כך שנחשוב רק על השחרור שלנו, ולא נחשוב על השחרור של יצורים חיים אחרים. כשהמוח המרוכז בעצמו הוא כזה - שזו רמה הרבה יותר עדינה של ריכוז עצמי, זה חותך את ההזדמנות להיכנס ל בודהיסטווה נתיב, זה חותך את ההזדמנות להפוך לבודהות מתעוררות לחלוטין, מכיוון שאנו הופכים מרוצים מהנירוונה שלנו, מה שהם מכנים "שלום אישי". אנחנו פשוט עובדים למען השחרור שלנו, אומרים, "זה נהדר! תאחלו לכולם בהצלחה, ואני מקווה שתשתחררו אבל אני הולך ליהנות מהשחרור שלי". אני קצת מטומטם, אבל זה מגיע לזה בדרך כלשהי. אז אנחנו באמת רוצים להימנע מיחס כזה בכל מחיר.

הסוג הגס יותר של ריכוז עצמי עובד טוב מאוד עם הצרות שלנו, במיוחד התקשרות, כעס, גאווה וקנאה, כמו גם כל שאר אלה, כי המוח המרוכז בעצמו רק דואג לרווחתנו שלנו. בהשפעת המוח הזה שמחפש את הרווחה שלנו, אנחנו לא אוהבים להקשיב לעצות של מישהו אחר, גם אם הם נותנים את זה בטוב לב ומנסים לעזור לנו. אנחנו תמיד מנסים להשיג את הטוב ביותר עבור עצמנו, לתת את הגרוע ביותר לאחרים. בכל פעם שאנו עושים טעות אנו מנסים להצדיק אותה במקום להודות בה. אנחנו שונאים האשמה, אנחנו אוהבים שבחים. כמו שמישהו אמר לי פעם, אנחנו רוצים להיראות אחראיים אבל אנחנו לא רוצים להיות אחראים. כל זה הוא מאוד תפקידו של המוח המרוכז בעצמו. ותחת השפעתו אז אנחנו יוצרים המון שליליות קארמה. וכמובן, השלילי הזה קארמה, למי זה הכי מזיק? זה פוגע בנו בטווח הארוך. הפעולות המרוכזות בעצמנו בהחלט פוגעות באחרים כרגע, אבל אז אנחנו משתילים במוחנו שלנו זרעים קארמתיים שיבשילו כתוצאות כואבות עבור עצמנו. זו סיבה גדולה לוותר על המוח המרוכז בעצמו, כי אנחנו רוצים להיות מאושרים, ואנחנו רוצים שאנשים אחרים יהיו מאושרים.

לצד האור הזה, אם כן, להועיל (או להוקיר) לאחרים היא דרך ליצור באמת הרבה טוב קארמה כי אנחנו שמים את האושר של אחרים לפני האושר שלנו, ומתחשבים בהם, ורוצים את הטוב ביותר עבורם, במקום רק תמיד לחפש מה מועיל לעצמנו.

להוקיר אחרים, הדגשתי בנסיגה, זה לא אומר שאנחנו עושים כל מה שכולם רוצים, כי לפעמים מה שאנשים רוצים זה לא חכם — זה לא טוב להם, זה לא טוב לנו. הוקרת אחרים היא גישה שאנו רוצים לפתח אצלנו מדיטציה, ואז איך אנחנו פועלים את זה בסביבה היום יומית שלנו, אנחנו צריכים להיות הרבה חוכמה למה זה אומר. אחרת אנחנו מקבלים את מה שאנשים מכנים "מיקי מאוס חמלה".

אני זוכר שכשגרתי במרכז הדהרמה בצרפת, עשינו פעם מערכון עבור זופה רינפוצ'ה כשהוא היה שם והוא היה על מיקי מאוס במכון וג'ריוג'יני, ומיקי מאוס ניהל את המשרד. אז מישהו נכנס ואמר, "אתה יודע, אני ממש שבור ואני צריך קצת כסף בשביל קצת אלכוהול." ומיקי מאוס פשוט נתן לו קצת כסף מהמכון.

זה סוג של חמלה של מיקי מאוס. אנחנו חושבים, "הו, הוקיר אחרים, כל מה שהם מבקשים אנחנו נותנים להם." לא, באמת צריך שתהיה לנו לא מעט חוכמה לעשות את זה. אבל זה בא מגישה, שהיא הגישה של להוקיר אחרים. זו הגישה שאנחנו מנסים להתמקד בה.

לפעמים אנחנו הולכים להתנהגות מהר מדי מבלי לעבוד על הגישה שמאחוריה. כל המדיטציות הללו עובדות על הגישה (או הרגש) שמאחוריה. כשזה טהור, כשזה מוצק, אז ההתנהגות מגיעה בלי כל כך הרבה בלבול.

אחרי שראיתי את החסרונות של ריכוז עצמי, היתרונות של להוקיר אחרים, אז אנחנו מחליפים את עצמנו באחרים. זה לא אומר שאני אהיה אתה ואתה הופך להיות אני ואני מקבל את כל הכסף בחשבון הבנק שלך ואתה מקבל את כל החשבונות שלי. זה לא אומר את זה. זה אומר שמה שאנחנו מחליפים זה מי הוא החשוב ביותר. אנו עושים זאת בעצם החלפת התוויות כך שכאשר אנו אומרים "אני" זה מדבר על ה"יש" (ריבוי של "אני") של כל היצורים החיים האחרים. וכשאנחנו אומרים "אתה" אנחנו מסתכלים על עצמנו כפי שהם נראים מתוך ה"איין" של יצורים חיים אחרים שרואים בנו "אתה", כאחר.

שאנטידווה מתארת ​​את התרגול המאוד מעניין הזה שאתה עושה אז. האני החדש שלך (שהוא עכשיו אחרים) מסתכל על האני הישן שלך (שהוא אחרים - שפעם היו אחרים אבל אתה קורא עכשיו "אני"...)

מה שאתם עושים זה שאתם יצורים חיים שמסתכלים על ה"אני" שהייתם פעם - ניסוח זאת כך, זה פשוט יותר. אתם יצורים חיים שמסתכלים על ה"אני" שהייתם בעבר כפי שיצורים חיים היו מסתכלים על ה"אני" הישן שלכם. ואז אתה מתאמן לקנא ב"אני" הישן שלך, להתחרות ב"אני" הישן שלך ולהתנשא על ה"אני" הישן שלך.

להיות קנאי יהיה שאתה מסתכל על האני הישן שלך ואומר, "אוי האדם הזה, הוא הרבה יותר טוב, אבל הוא לא עושה כלום... יש להם את כל העושר הזה ודברים כאלה, אבל הם לא באמת עושים שום דבר כדי לשרת יצורים חיים. הסתכל עליהם."

ולהתגאות ב"אני" הישן שלנו הוא, "אוי, אני הרבה יותר טוב מהאדם הזה, הם פשוט חושבים שהם נפלאים אבל הם בעצם - לא יכולים לעשות הרבה נכון." אז אתה מתגאה.

ואז אתה מתחרה ב"אני" הישן שלך. "אוי, האחד חושב שהם יוציאו ממני את הטוב ביותר, אבל אני הולך לעבוד קשה ואני הולך לנצח אותם."

זו דרך חשיבה מאוד קשה. אבל זה די מעניין. אתה מתחיל להסתכל על עצמך ואיך אתה עשוי להופיע בעיני אחרים, וזה מוביל אותך שוב לראות את הפגמים של ריכוז עצמי והיתרונות של להוקיר אחרים. כי אתה מבין שכשאתה מעלה את עצמך, אחרים יקנאו בך והם יציינו את כל הטעויות שלך. וכשאתה דוחה את עצמך, אחרים יתנשאו עליך ואז יבקרו אותך על כל הטעויות שלך. ובתחרות, אנחנו יודעים מה זה.

זו דרך חשיבה מצחיקה, אבל היא יכולה להיות מאוד יעילה כדי באמת לתקוף את המחשבה המרוכזת בעצמנו ולראות עד כמה היא לא מתפקדת.

אחרי זה, השלב הבא הוא שאנחנו עושים את זה לקחת-ולתת מדיטציה. זה המקום שבו החלפנו את עצמי ואחרים, אז אנחנו מדמיינים עכשיו לקחת על עצמנו את הכאב והאומללות של אחרים (שקראנו להם "אני"). אנחנו לוקחים על עצמנו את הכאב והאומללות שלהם, משתמשים בו כדי להרוס את שלנו ריכוז עצמי, ואז ליצור את זה. אז זו חמלה. ואז, עם גישה של אהבה, רצון לשנות ולהכפיל את שלנו גוּף, רכוש, וזכות ולחלוק את זה עם כל שאר היצורים החיים.

גם זה מאוד עמוק מדיטציה. לעתים קרובות אנשים מלמדים את זה עכשיו בשלב מוקדם מאוד, וכשאתה עושה את זה זה נשמע ממש טוב: "אוי, אני לוקח על עצמי את הסבל של אחרים ואני נותן להם את האושר שלי." אבל אלא אם כן באמת עשית את המדיטציות הקודמות - של שוויון עצמי ואחרים והחסרונות של ריכוז עצמי, תועלת להוקיר אחרים, מחליף את עצמי ואחרים-אם לא עשית את זה, אז הקיחה והנתינה, זה לא ממש משנה את דעתך. אבל כשאתה באמת עשית את האחרים האלה ואתה באמת חושב לצאת מחוץ לעצמך ולא להסתכל על עצמך ועל התועלת שלך כל הזמן, באמת להוקיר אחרים, אז כשאתה לוקח ונותן זה מעיר אותך וזה יכול להיות קצת מפחיד. ואם זה מפחיד, זה אומר שזה באמת פוגע ב ריכוז עצמי. אז אם זה באמת פוגע ב ריכוז עצמי אז אנחנו צריכים לחזור ולראות, "אוקיי, מה המוח המרוכז בעצמו נאחז על זה גורם למכשול הזה בביצוע מדיטציה." ואז אנחנו צריכים לעבוד על זה.

אבל אם אנחנו רק יושבים שם בנוחות: "אני לוקח על עצמי את הסרטן של כולם, אני נותן להם את גוּף, וזכות, ורכוש, ואני מרגיש מקסים...". אז זה לא נוגע בנו, נכון? אנחנו פשוט מרגישים נחמדים עם עצמנו. וזה מדיטציהלמעשה, אם אתה עושה את זה ברצינות, זה מעיר אותך, כמו, "אני לא יודע אם אני רוצה לתת את גוּף רָחוֹק." ואז אנחנו רואים, "וואו, אני קשור לזה גוּף." אז אתה צריך לחזור ולראות באמת את הפגמים של להיות מחובר לזה גוּף, והיתרונות של הוקיר אחרים.

כשבאמת יש לך חזק ויתור של סמסרה אתה רוצה לצאת, ואז אתה אומר, "אוי, אני אקח על עצמי את הסבל של כל האחרים ואני אשאר בסמסרה, ואתן להם את כל הכשרון שלי, והם יוכלו לקבל הארה." זה מנוגד למחשבה של ויתור שאומר, "היי, אני רוצה לצאת מסמסרה, אני רוצה שחרור." ואתה הולך, "אההההה. היי, אני רוצה לצאת, אני לא רוצה להישאר בבור הגיהנום הזה יותר." וזה גורם לך לראות את ההבדל בין שאיפה לשחרור עבור עצמנו בלבד לבין באמת לשאוף להיות א בודהא לטובת אחרים. די חזק מדיטציה.

אם אתה רוצה הסבר מאוד יפה ומורחב על זה מדיטציה, הטוב ביותר שראיתי אי פעם נמצא ב הפיכת מצוקה לשמחה ואומץ, מאת Geshe Jampa Tegchok. זה בפרק 11, וזה הסבר יפה על הקיחה והנתינה מדיטציה.