פסוק 75: גיבורים אמיתיים

• אומץ לא להתפתות לדברים מנצנצים
• נכסים ומעמד חברתי מעוררים אותנו התקשרות ורצון
• ההתקבעות על הנצנצים מרחיקה אותנו מתרגול הדהרמה
• לחשוב על החסרונות של התקשרות

אבני חכמה: פסוק 75 (להורדה)

"מי הגיבור שמעולם לא הוכה על ידי שום כוח חיצוני?" זה לא רמבו. זה לא סופרמן. "החכם שדעתו לעולם אינה מפתה על ידי הדברים הנוצצים."

מיהו הגיבור שמעולם לא הוכה על ידי שום כוח חיצוני?
החכם שהדברים הנוצצים לא מפתה את מוחו לעולם.

אני זוכר, לפני שנים רבות, כשפגשתי לראשונה את הדהרמה, יצאתי לנסיגה וצפיתי במורה שלי צועד במעבר אל קדמת החדר. והוא קטן. באותן שנים הוא היה מאוד רזה. והוא תמיד הלך עם הראש למטה וידו בצורה מסוימת. אז הוא לא מישהו שאתה בהכרח שם לב אליו או חושב שהוא חייל אמיץ, אתה יודע? ובכל זאת אני זוכר שחשבתי שהוא זה שבאמת אמיץ, בגלל הדבר הזה של לא להיות מפתה על ידי שום דבר שנוצץ, ולהיות נחוש לגמרי נקי מאוד בנתיב הדהרמה שלו. אז, למרות שאנשים אחרים הם אמיצים עולמיים... "הגיבור מעולם לא הוכה על ידי שום כוח חיצוני." למרות שחיילים רגילים נחשבים "אמיצים" [במרכאות] הם מובסים על ידי כוחות חיצוניים אני מתכוון פשוטו כמשמעו, כי הם יכולים להיהרג. וגם בגלל שהם נשלטים לחלוטין על ידי מה שקורה בעולם החיצוני. אז המוח שלהם לא נשלט, ולכן הם נמצאים בין דברים חיצוניים ומתפתים.

המוטיבציה שאתה [בקהל] נתת אתמול בערב לפני הטארה פוג'ה איפה אמרת במלחמת העולם הראשונה, שבכמה מקומות ברחבי אירופה בחג המולד הם קראו יום אחד הפסקת אש, וכך החיילים הבריטים והחיילים הגרמנים היו שם בחוץ, שתו בירה והדליקו זה את הסיגריות של זה ופטפטו. ואילו ביום הקודם הם ניסו להרוג אחד את השני. ולמחרת הם ינסו להרוג אחד את השני. אז אם זה לא נשלט על ידי העולם החיצוני, אתה יודע, מה כן? כי מה שהם עושים ממש לא הגיוני. כלומר, אם אתה מיודד עם אדם למה ניסית להרוג אותו ולמה תנסה להרוג אותו? ואתה אפילו לא מכיר את האנשים, אז למה אתה מנסה להרוג אותם?

אבל מישהו שהוא מתרגל דהרמה לא נשלף על ידי האובייקטים החיצוניים, ובמיוחד על ידי דברים מנצנצים.

הנצנצים מתייחסים לכל הדברים שמעוררים אותנו התקשרות ורצון. אז כמובן שזה יכול להיות רכוש. ואנחנו נכנסים לעונת החגים אז יש הרבה נצנצים בכל מקום. ואנחנו אמורים לקנות דברים ולאכול יותר מדי ולעשות את כל הדברים האלה. איזה….

אני לא יודע כמה אנשים מאושרים. הרושם שלי מעונת חג המולד הוא שכולם מתרוצצים בטירוף. ומנסה בטירוף להשיג את כל המתנות ואת כל האוכל, שכל המשפחה, בלי שהם יריבו, תהנו. אז יש משהו שלא ממש מה שאני מקשר בלהיות שליו והרמוני בתקופת החגים. כי כולם, "אני חייב ללכת למסיבה הזאת, אני חייב ללכת למסיבה הזאת, ואם אני לא מופיע במסיבת העבודה שלי אז הם יחשבו שאני לא ידידותי, אבל מסיבת עבודה היא באותו לילה כמו מסיבת מועדון הגולף שלי, ולאיזה אני הולך ללכת? ואיך אני ארכוש את כל המתנות האלה? אני כבר בחובות בכרטיס אשראי, והילדים שלי רוצים את כל הדברים האלה שהם לא באמת צריכים, אבל אם אני לא אקבל את זה בשבילם אז הם יגידו שההורים של פלוני יקבלו את זה בשבילם, בשביל החברים שלהם, למה אני לא עושה את זה? אז הילדים שלי לא יאהבו אותי..." וזה ממשיך ונמשך, אתה יודע? אז, להיתפס לנצנצים של רכוש.

דבר נוסף של נצנצים הוא המעמד החברתי. כדי להיות מוכר. לא משנה מה אנחנו רוצים להשיג, להיות מוכרים כמומחה או כאדם בעל ידע בכל תחום שהוא. והאם זה לא יהיה נחמד אם תלך לאנשהו... אתה יודע, אולי זה מועדון הבונסאי שלך ואתה הולך לכנס בונסאי גדול יותר ומישהו אומר, "הו, שמעתי עליך. אתה מגדל בונסאי יפהפה." "הו כן!" אתה יודע?

אנחנו אולי צוחקים על זה, אבל בשביל אדם שמגדל בונסאי בשביל תחביב זה באמת רציני. אז כל מה שאנחנו עושים בשביל תחביב, שאנחנו כמובן חושבים שהוא יותר חשוב מגידול בונסאי, כמו ללכת על סקייטבורד. בהחלט יותר מתוחכם מעצי בונסאי. [צחוק] או מה שלא יהיה התחביב שלך. ציור בצבעי מים, תיפוף... אתה רוצה להיות ידוע בתור מישהו שבאמת טוב בזה בקרב האנשים, וקבלת הכרה על כך. ובמשרד שלך אתה רוצה שיציעו לך מבצעים, אתה יודע? זה כמו, "הו, סמל סטטוס. הציעו לי קידום". וסוג של, "הו, זה בטח אומר שאני ממש טוב." אז זה גם חלק מהנוצץ.

וכמובן, הכי מפתה בנצנצים הם מערכות יחסים רומנטיות. זה בדיוק כמו "וואו". נצנצים על הגג. "עכשיו מישהו אוהב אותי, עכשיו כל החלומות האלה בהקיץ שחלמת כל כך הרבה זמן עכשיו מתגשמים לחלוטין, לנצח נצחים."

עד הקרב הבא.

אבל בכל מקרה, אנחנו נתפסים על ידי הנצנצים, לא? ואנחנו מובסים על ידי הנצנצים כי אנחנו אומרים, "ובכן, אני רוצה לתרגל את הדהרמה," אבל אז כאשר נצנצים עולמיים זורחים רק קצת בעינינו ככה, אז במקום לומר, "בסדר, זה פשוט שם ברקע, עזוב את זה," אנחנו הולכים כמו [מסתובבים ובוהים בו] ומתבססים עליו, ואז יוצאים לכיוון הזה, ותרגול הדהרמה שלנו ננטש. וזה פשוט הולך ביי ביי כי אנחנו רודפים אחר סוג של נצנצים עולמיים.

בדרך זו אנחנו לא גיבורים כי אנחנו מובסים לחלוטין על ידי סוג זה של נצנצים עולמיים. וקשה מאוד לעמוד בזה כי המראה של החיים האלה כל כך חזק שאנחנו חושבים שזה כל מה שיש, ברגע המסוים הזה, זה רק הנצנצים שמופיעים לחושיי ברגע זה. אנחנו אפילו לא חושבים יום מראש, או שנה מראש. אנחנו לא חושבים על התוצאות של המעשים שלנו. אנחנו לא חושבים על קארמה אנחנו יוצרים ואיזה סוג של לידה מחדש עומדת להיות לנו. אנחנו פשוט מתקבעים לגמרי על כל דבר שמופיע לפנינו שלדעתנו יביא לנו הנאה. ובגלל זה אנחנו לא "הגיבור שמעולם לא הוכה על ידי שום כוח חיצוני".

אבל, לאט לאט, על ידי לראות את החסרונות של רק לעקוב אחר אובייקטים של התקשרות, ואז לאט לאט נוכל להתחיל לראות אותם כפי שהם ולהפסיק לעקוב אחריהם. זה כאילו, אם יש לך מישהו שהיה ממש ידידותי כלפיך, ואז אתה מגלה שהוא שיקר לך. בהתחלה זה קצת קשה. "לא, הם לא באמת משקרים." ואתה ממשיך וממשיך ואז יותר ויותר מגיע שהם משקרים. ואז בשלב מסוים, אחרי שסבלת את זה במשך זמן מה כי אתה פשוט לא מאמין שהם משקרים, אז אתה אומר, "לא, אני בטוח עכשיו. הם משקרים." ואז אתה אומר, "לך מפה. גנבת את הדברים שלי כל הזמן." ובכן באותו אופן, זו הדרך התקשרות עובד. בהתחלה זה החבר הכי טוב שלנו. זה מביא לנו אושר. אנחנו מקבלים את מה שאנחנו רוצים עם התקשרות. ואז אחרי שאתה שומע כמה תורות דהרמה אז אתה מתחיל לחשוב על זה, וזה כמו, המממ, "התקשרותמשקר לי…. לא! לא באמת. התקשרות מביא לי אושר! זה לא מרמה אותי". ואז אתה ממשיך עוד קצת ואתה ממשיך לצפות בזה: "אה, כן, ובכן, המממ... התקשרות is סוג של, ובכן, מטעה…. אבל לא כל כך נורא." ואז אתה ממשיך לעקוב אחרי זה לזמן מה ואז בשלב מסוים אתה פשוט אומר, "אתה יודע, שלי התקשרות הוא שקרן אחד גדול. זה גנב ממני כל הזמן הזה והשלמתי עם זה, ואפילו חשבתי שזה חבר שלי. אבל עכשיו אני בטוח שזה לא. ולכן אני הולך לשחרר את זה התקשרות".

הדבר שצריך לשחרר הוא התקשרות. זה לא אומר שאתה לא נהנה מדברים. זה לא אומר שאין לך דברים ואין לך חברים, או משהו כזה. המשמעות היא שאין לך את התקשרות, במחשבה שהדברים האלה יביאו לך אושר אולטימטיבי, ולכן לא תיצור הרבה שלילי קארמה רץ אחריהם. ואתה לא מוסח מתרגול הדהרמה שלך בגלל שאתה רץ אחריהם.

[בתגובה לקהל] כן, אז אם חשקת ביגואר וקיבלת אותה, והיא עדיין לא הסבה לך אושר, ובכן, אתה רק אומר, ובכן, זה לא היה הנכון לקנות. אני צריך דגם אחר. או שהצבע השני היה נחמד יותר. אתה יודע? אז אנחנו תמיד אשמים בכל מה שאנחנו מקבלים במקום להבין שכל העניין הוא מערך מטעה.

[בתגובה לקהל] אז בהחלטה שלך אם לעבור למנזר היה לך משהו כזה... הצלחת לסגת לאחור ולהתבונן בחייך ולראות שזה רק התרוצצות אחת גדולה בחיפוש אחר הנאה, וזה אף פעם לא באמת הביא סיפוק או שלווה. כן.

וזה נכון. בלי הדהרמה שיכולה לספר לנו את זה, כנראה שלעולם לא היינו מבחינים בכך אפילו מהניסיון שלנו. כי כמו שאמרת [בקהל], אנחנו פשוט חושבים, ובכן, זה היה הדבר הלא נכון. זה היה האדם שהייתי נשוי לו. זו הייתה העבודה שהייתה לי. זה היה בצבע הלא נכון או מכונית הדגם הלא נכון. אתה יודע? במקום, אתה יודע, הבעיה היא נאחז.

[בתגובה לקהל] בזמן המוות אתה עלול להתחיל לקבל את זה. אבל אז זה לגמרי מאוחר מדי, לא? ולמעשה, אפילו אז, יש אנשים, אם כל מטרת חייהם הייתה להשיג את כל העושר הזה והחפצים הפיזיים, הם פוחדים לאבד אותו בזמן המוות. כי זה מאוד ברור שאין ברירה. אתה צריך להיפרד ממנו. כל כך מבועת. כּוֹעֵס. מה שתגיד.