פסוק 38: הסוחר המיומן

• נתינה עם ציפייה לתמורה דומה מאוד לעשות עסקים
• השתדלו לטפח מוטיבציה ברורה בעת מתן צדקה

אבני חכמה: פסוק 38 (להורדה)

פסוק 38:

מי אינו אלא סוחר מיומן בין ישויות העולם?
הפטרון שנותן צדקה בתקווה לקבל תמורה.

"מי אינו אלא סוחר מיומן בין ישויות העולם? הפטרון (או התורם) שנותן צדקה (או דנה, נדיבות) בתקווה לקבל תמורה".

בעולם, כולם מעודדים נדיבות. וכולם חושבים ששיתוף ונתינה וצדקה זו איכות טובה. קל מאוד לשמונת הדאגות העולמיות להיכנס למתן צדקה שלנו ולזהם את הנדיבות שלנו, כי מגיעה המחשבה, "אוי, אם אתן את זה, אז...

• "...אנשים אחרים יחשבו שאני מאוד נדיב וזה יעזור למוניטין שלי."
• "...אנשים אחרים יידעו שהעסק שלי הולך טוב."
• "...אקבל הטבות מיוחדות."
• "...אני אזכיר את שמי פה ושם והאנשים האחראים על מרכז הדהרמה - או האנשים האחראים על בית החולים - יעשו עבורי דברים נחמדים כשיהיו להם הוראה או משתה גדול."
• "...אני אזכה לשבת מול האנשים החשובים...."

אתה מכיר את המוח הזה?

אפילו בדרך אחרת, אולי אנחנו רק נותנים משהו לחבר, אבל המוח שלנו חושב, "אוי, עכשיו הם יאהבו אותי."

עד כמה נעשים אדיבים כלפי אנשים, או נדיבים, מתוך מוטיבציה טהורה? וכמה מזה נעשה עם מוטיבציה נסתרת, רוצה קצת הטבות אגו? זה בעצם די קשה לתת לגמרי בלי הציפייה הזו לקבל משהו בתמורה. אבל זה בדיוק מה שאנחנו מכוונים אליו. כי בכל פעם שאנחנו נותנים מתוך מוטיבציה לקבל אנחנו בעצם כמו הסוחר שאליו מתייחסים בפסוק. אנחנו עושים עסקים. בסדר? אז אני נותן לך את זה ואז בתמורה:

• אתה מחבב אותי.
• או שאתה נותן לי הטבות.
• או שאקבל לידה מחדש טובה.
• או שאני מקבל עושר בחיים עתידיים.
• אוֹ…. יוצא לי מזה משהו.

זו אחת הסיבות מדוע, במנזר, אנחנו לא גובים תשלום עבור אף אחד מהאירועים שיש לנו כאן. בחלק מהאירועים הארוכים יותר אנו מבקשים מאנשים לתת דנה, שתומכת בכך שכל הקבוצה יכולה להגיע. ולכן זה שונה מאוד מאנשים שמשלמים עבור עצמם. אנו מעודדים אנשים לבקש מחבריהם ובני משפחתם וממי שיתרמו לדנה. ולעתים קרובות מאוד אם אנשים לא יכולים לתת את זה, אז הם פשוט מביאים כל מה שיש להם. אבל, בגדול, אנשים באים לכאן בשביל פעילויות קצרות יותר ולא נדרש מהם תשלום. גם עבור הספרים וכדומה שנמצאים למטה, הכל ניתן בחופשיות. זה בגלל שאנחנו רוצים לחיות את חיינו כבעלי נדיבות, ואנחנו רוצים לעודד גם אנשים אחרים להיות נדיבים. כי אז כולם יוצרים הכשרון. אבל אם אתה גובה תשלום עבור אירועים, אתה גובה תשלום עבור ספרים ודברים, אז זה לעשות עסקים. נכון? ובזמן ה בּוּדְהָא, ה בּוּדְהָא מעולם לא חייבו אף אחד ללכת לתורות כלשהן. הכל הוצע בחינם.

ודארמה לא צריכה להיות רק לאנשים עשירים. שירותי בריאות לא צריכים להיות רק לאנשים עשירים. אוכל לא צריך להיות רק לאנשים עשירים. אני חושב שאלו דברים שמגיעים לכולם. ואם יש דרך רק לתת ואז לקוות שאנשים יתנו בתמורה אז כולם יוצרים את הכשרון שמבשיל בכך שלכל אחד יש את מה שהם צריכים. אבל כשאתה מחייב וכולם עושים עסקים אז אין טעם. ואז אתה מקבל סוג של "טוב, בוא נראה כמה אנחנו יכולים לגבות כדי שאנשים עדיין יבואו...." ובאמת שזה לא כל כך נחמד. וזה באמת מרגיש הרבה יותר טוב כשאתה יכול לחיות את חייך כחיים של נדיבות.

בהתאם לזה, אתה יודע, אני מקבל הרבה הזמנות ללכת למקומות שונים ללמד, בבחינת לאן ללכת ולאן לא ללכת, כמה דנה נותנים זה לא אחד מהקריטריונים שאני מחשיב. אני מחשיב את הרצינות של האנשים שמזמינים, ואת הפתיחות שלהם לדהרמה.

זה יכול להיות מאוד קשה לפעמים עבור מורים הדיוטות כשהם מסתמכים על הדנה שהם מקבלים כדי להאכיל את משפחתם ולחנך את ילדיהם והכל. ואילו בהיותו א נזיר זה הרבה יותר קל. אין לנו ילדים ואין לנו הרבה דברים שהמורים ההדיוטים צריכים כדי לתמוך באורח החיים הקבוע שלהם.

אבל עדיין, כנזירים עלינו להיות זהירים מאוד עם המוטיבציה שלנו. ולכן הפסוק הזה מיועד לכולם באמת לשים לב אליו, ולנסות ככל שנוכל פשוט לתת ולהתענג בנתינה. והתענוג שאנו מקבלים בנתינה הוא למעשה "החזרה". זה לבד מספיק טוב.

בין אם אנשים משבחים אותנו או לא, מודים לנו או לא, מעריכים אותנו או לא, אנחנו מניחים בצד. זה לא מה שאנחנו מחפשים. אלא רק הסיפוק שמתעורר בתוכנו מהיכולת לתת. בין אם מה שאנו נותנים הוא משהו גדול או משהו קטן. רק התענוג שמגיע בנתינה הופך לגמול משלו. לזה אנחנו מכוונים.