שוויון עצמי ואחרים

• כמה כולנו רוצים באותה מידה אושר ולהימנע מסבל
• שלוש הנקודות הראשונות מתוך תשע נקודות מדיטציה on שוויון עצמי ואחרים
• מאתגר עמדות מושרשות עמוק

חוכמת המאסטרים של הקדאם: שוויון עצמי ואחרים (להורדה)

דיברנו על bodhicitta, שורה 3,

המצוינות הטובה ביותר היא להיות אלטרואיזם גדול.

דיברנו על ההוראה בת שבע הנקודות על סיבה ותוצאה. הדרך האחרת ליצור bodhicitta הוא משווה ו מחליף את עצמי ואחרים, שזו שיטה שנלמדת על ידי Shantideva וגם Nagarjuna. או ששורשיו בנגרג'ונה.

זה מתחיל עם שוויון עצמי ואחרים. זה קצת שונה מהשוויון הנפשי שעומד בבסיס שתי השיטות הללו לייצור bodhicitta. שוויון הנפש הוא בין חבר, אויב וזר, לא משחק פייבוריטים, אין חלקיות כלפי קבוצות שונות של אנשים בגלל היחסים שלנו איתם או איך שהם מתייחסים אלינו, או מה שלא יהיה.

שוויון עצמי ואחרים קשור להשוות את עצמנו עם אחרים. השיטה הראשונה - שוויון בין חבר, אויב וזר - אנחנו עדיין יכולים להתייחס לעצמנו כחשובים יותר. ואנחנו כן! זה הוא זה שחוסם את התחושה שלנו, כמו, "ובכן, כן, אהבה וחמלה הם נפלאים, אבל בסופו של יום, אני במקום הראשון, כי אני יותר חשוב." ואז אנחנו משתמשים בדבר הזה: "אם אני לא אעזור לעצמי אז מי יעזור לי? אם אני לא בשביל עצמי מי יהיה בשבילי?" לסיסמאות האלה יש אמת מסוימת, אבל לעתים קרובות אנו משתמשים בהן לרעה כדי להגדיר, או להצדיק, את הגישה המרוכזת בעצמנו.

יש תשע נקודות יפה מדיטציה on שוויון עצמי ואחרים. אני לא בטוח מה המקור של זה, ניסיתי לברר. אבל זה יפה. למדתי את זה לראשונה מסרקונג רינפוצ'ה, בעבר.

זה מתחיל רק בהסתכלות על אחרים ועל עצמנו רוצים באותה מידה אושר ולהימנע מסבל, שזה משהו שכולנו כבר יודעים... כאן למעלה [מצביע על הראש]. אבל אנחנו לא ממש מקבלים את זה כאן [מצביע על הלב] כי אנחנו באמת במקום הראשון. כולם רוצים אושר באותה מידה, אבל מגיע לי יותר. כולם רוצים להיות חופשיים מסבל באותה מידה, אבל הסבל שלי כואב יותר. זה באמת גורם לנו להסתכל על הגישה הזו ולראות שלמעשה אין הבדל בינינו לבין אחרים בכמה אנחנו רוצים אושר ולא סבל, או כמה מגיע לנו.

עכשיו נוכל לצאת למסע פרסום ולומר, "אבל יצרתי יותר מידות טובות, אז אני כשיר יותר לקבל אושר." או, "אני אדם מוסרי יותר אז אני לא אנצל לרעה את האושר שלי." ובכן, תסתכל יותר מקרוב עד כמה אנחנו אתיים. ואיך אנחנו מנהלים משא ומתן על האתיקה שלנו כשזה מועיל למחשבה המרוכזת בעצמנו לעשות זאת. אפילו חוץ מזה, אם אתה מחשיב הרבה תקופות חיים שכולנו יצרנו סגולה, כולנו יצרנו לא סגולה, אז איך באמת נוכל לומר שיש לנו יותר מכל אחד אחר ולכן מגיע לנו יותר אושר. האם לא יכולת להשתמש באותו דבר לגבי אושר ראוי לומר שלאנשים שסובלים מגיע יותר אושר, כי כבר היה לנו הרבה אז עכשיו הגיע הזמן שלאנשים אחרים יהיה יותר.

ואז כל הטיעון... כי במיוחד באמריקה אנחנו דמוקרטיים... (כן, אנחנו מאמינים בדמוקרטיה, כל עוד אנשים מצביעים בדרך שלנו... אבל אנחנו קצת מותחים את עצמנו לדמוקרטיה, למדנו את זה.) אז אם יש לך האושר של אדם אחד בצד אחד, והאושר של כל שאר היצורים החיים-מינוס-אחד בצד השני, והייתה לך הצבעה לגבי האושר של מי הכי חשוב, מי ינצח? האין ספור-מינוס-אחד. המפסיד יהיה האחד, כי זה רק אחד. באותו אופן, איך נוכל לומר שהאושר שלנו חשוב יותר משל כולם? אנחנו אחד, וכל השאר הם אינספור-מינוס-אחד.

זה מאוד מעניין מדיטציה לעשות, באמת לנסות ולמצוא סיבה אחת טובה. אנחנו יכולים למצוא הרבה רעים. אבל סיבה טובה אחת למה אנחנו חשובים יותר מכל אחד אחר, ולמה מגיע לנו אושר יותר מכל אחד אחר. לבלות קצת זמן אצלך מדיטציה השבוע ובאמת רואים... כי יש תחושה עמוקה כזו, האין כל כך חזקה בתוכנו של: "האושר שלי הוא הדבר מספר אחד." ולראות באמת האם יש סיבה סבירה שאנו יכולים לתת כדי לבסס זאת. פשוט תסתכל על כל הסיבות שאתה נותן ואז תבדוק אם הן סבירות. אל תבטלו אותם על הסף ותגידו, "אוי, זה אנוכי", אלא באמת בחנו כל אחד מהם.

השניים הבאים די דומים. הראשון הוא אם יש עשרה קבצנים איך אוכל להעדיף אחד ולא להתייחס לכולם בצורה שווה. הנקודה השלישית היא אם יש עשרה אנשים שסובלים ממחלה איך אוכל לעזור לאחד ולהתעלם מהאחרים? בשני המצבים אנחנו באמת שואלים את עצמנו... השאלות נשמעות כאילו הן שאלות של חברות, אויב וזר כי אנחנו מדברות על קבצנים או אנשים חולים בחוץ. אבל כאן, למעשה, אנחנו כוללים את עצמנו כאחד מאלה. ואז מה שאתה רואה זה שעשרת החולים כולם צריכים תרופה. הם עשויים להזדקק לסוגים שונים של תרופות, אתה לא הולך לתת להם את אותו הדבר, אבל כולם זקוקים. ולעשרת הקבצנים יש דברים שונים שישמחו אותם, אבל כולם רוצים אושר.

כאשר אנו כוללים את עצמנו כאחד מהעשרה בשתי הקבוצות, מתברר כי ישנן משיכות שונות עבור אנשים שונים, כפי שאומרים, אך לכולנו יש אותה משאלה בסיסית. שוב, אולי אנחנו רוצים שדבר אחד ישמח אותנו, אנשים אחרים עשויים לרצות דבר אחר. אולי אנחנו צריכים דבר אחד כדי להקל על הסבל שלנו, מישהו אחר יכול להזדקק לדבר אחר. זה לא שוויון במובן של כולנו צריכים את אותו הדבר בדיוק. זה שוויון במובן של המשאלה הפנימית לקבל שלום ורווחה, והרצון הפנימי להימנע מכל סוג של בעיות או סבל. באמת לבלות קצת זמן עם זה.

כשאתה עושה את זה, כמה מהסיבות עולות כמו, "אוקיי, כולנו חולים, אז כולנו רוצים אושר ולא סבל. אבל הסבל שלי כואב יותר, אז אני צריך לטפל בו יותר מתשעת האנשים האחרים שסובלים". למה? כי אני חווה את הסבל שלי גוּף. אף אחד אחר לא חווה את הסבל שלי גוּף. רק אני עושה זאת. לכן מתאים לי לטפל ולתקן את הסבל שלי גוּף, כי אני חווה את זה ואף אחד אחר לא.

מה הבעיה בטיעון הזה? מנקודת המבט של כל אחד מעשרת האנשים הם חווים את התחושות מהגוף שלהם והם מרגישים שהקלה על הכאב בגוף שלהם חשובה יותר מכל אחד אחר, כי הם חווים את זה, והם צריכים לעשות זאת בעצמם.

שנטידאווה חוזרת עם טיעון ממש מעניין בשביל זה, כי אני זוכר שאמרתי את זה למה כן הוא. "נו למה, אני חווה את הכאב של עצמי גוּף, למה שלא אקל על זה. זה לא יותר חשוב? למה שלא אעשה את זה?" מה שאנטידווה (ו למה שניהם) אמרו זה התקשרות אנחנו צריכים שלנו גוּף הוא מותנה תופעות. זה משהו שלמדנו. אנחנו לא שלנו גוּף. למדנו את זה מדהים התקשרות אל ה גוּף, ודרך זה אז נראה שמה שקורה לנו גוּף זה הכי חשוב ואנחנו צריכים לטפל בזה קודם. אבל כשאתה מסתכל על זה, הוא שלנו גוּף שֶׁלָנוּ? שֶׁלָנוּ גוּף הגיע מהזרע והביצית של אמא ואבא. הזרע והביצית שלהם אינם שלנו. הם שלהם. ושלנו גוּף הגיע בגלל כל האוכל שאכלנו. מי גידל את האוכל? או של מי גוּף האם אכלנו כשאכלנו אוכל? כל האוכל היה שייך למישהו אחר והוא ניתן לנו. אז המרכיבים הבסיסיים שלנו גוּף- הזרע, הביצית וכל האוכל - אף אחד מהם אינו שלנו. וזה גוּף זה לא אנחנו. אז איך נוכל להצדיק את הבלתי ראוי התקשרות לזה גוּף, אומר שזה אני, זה שלי. זה לא שלנו. וזה לא אנחנו. בדיוק למדנו את זה במהלך החיים האלה. בעוד כמה שנים כשאנחנו מתים, מה יקרה לזה גוּף לא יהיה אכפת לנו מזה שני סנט.

אני יודע שננסי רייגן עשתה את כל הלוויה שלה בכוריאוגרפיה, היא עשתה את זה בעצמה, כולל רשימת האורחים, כדי שהיא גוּף יטופלו כמו שצריך והכל. אבל איפה היה זרם המחשבה שלה במהלך הלוויתה? היא בכלל ידעה? היכן שלא היה המשך זרם המחשבה הזה, האם בכלל היה אכפת לו מה קרה עם גוּף? זה מוזר שאכפת לנו מה קורה עם גוּף כשיש לנו את זה, אבל ברגע שאנחנו עוזבים את זה... ואכפת לנו מה קורה עם גוּף אחרי שאין לנו את זה כל עוד יש לנו את זה, אבל אחרי שאין לנו את זה יותר... אני מתכוון שהייתי בדיוק ברגע שאתה שם את הדבר הזה על האחו העליון ונתת לנשרים לאכול ארוחת צהריים, לפחות אז הוא מגיש כמה טוב. אחרת אתה צריך לקחת אותו לאיזה קרמטוריום, וזה יקר, זה מזהם את האוויר. הרבה יותר להאכיל את הציפורים. זה דבר מעניין לבחון, ההעדפה הזו עבורי ושלי. האם זה הגיוני?

כאן אנחנו באמת מטילים ספק בכמה גישות מושרשות מאוד, אולי אפילו מולדות, אז זה מאתגר מאוד. אבל מטרת הדהרמה היא לערער על כל מה שאנו מאמינים בו. ואת הדברים שאנו מאמינים שהם סבירים והגיוניים, אנו שומרים. והדברים שאנחנו מאמינים שהם לא, היפטר מהם. כמובן, אנחנו צריכים לבטל את תנאי עצמנו, אנחנו לא יכולים פשוט להיפטר מהם בן לילה. אבל לנסות.

[בתגובה לקהל] כמה מהשיטות שאני מוצא מועילות מאוד בהפחתת התקשרות אל ה גוּף. קודם כל, המנדלה הפנימית הצעה שבו אנו מדמיינים את החלקים שלנו גוּף הופכת למנדלה החיצונית. הר מרו הוא הגזע שלנו, השמש והירח הם העיניים שלנו, השמשייה ודגל הניצחון הם האוזניים שלנו, המעיים שלנו הם שבע הטבעות של הרי הזהב, כל הדם והלימפה שלנו והדבר הזה הופך למים... אתה פשוט מתפרק לגמרי, מפרק את כולו גוּף ולעשות אותו בצורה של המנדלה, ולאחר מכן להציע אותו בּוּדְהָא. וזה די יעיל, באמת מאוד מאוד יעיל לשחרר את התקשרות לזה גוּף, אז אני ממליץ עליו בחום.

עוד אחד שעוזר מאוד הוא, אם אתה עושה את תרגול Vajrayogini, Kusali הצעה זה טוב מאוד. זה הצעה שבו אתה מדמיין (אני לא אסביר את זה הרבה) משנה את שלך גוּף לתוך צוף חוכמה מאושר ואז הצעה צוף החוכמה המאושר לבודהות ולבודהיסטוות, ולמנטורים שלכם, ולכל היצורים החיים, וכן הלאה. זה אותו רעיון גם מאחורי תרגול הצ'וד של הצעה שלנו גוּף לרוחות. שאתה יכול לראות את הרוחות כביטויים של היבטים שונים שלך ריכוז עצמי, או של ייסורים שונים, ושל הצעה את זה להם, ואז ללמד אותם את הדהרמה. אז יש שיטות שונות שבאמת עוזרות לנו עם סוג זה התקשרות. ומיותר לציין שה מדיטציה על ריקנות זה מאוד מאוד טוב גם לזה, כשאתה מתחיל לבדוק, "נו, מה זה א גוּף? מה שלי?"

אני באמת ממליץ לעשות את המדיטציות האלה כי זה יקל הרבה יותר על המוות, כשאנחנו צריכים להיפרד מזה גוּף. וזה גם מקל כשאנחנו חולים, במקום לפחד כל כך ולהיות כל כך הרבה אחיזה וחרדה כשאנחנו לא מרגישים טוב, זה באמת מרגיע את הנפש. אז, מומלץ מאוד.