פסוק 47: האשמה הגדולה

• המוח המרוכז בעצמו פותח את הדלת לפעולות שליליות
• היכולת לראות ולהודות בפגמים שלנו נותנת לנו מקום לצמיחה
• עלינו להרגיל את עצמנו עם החוכמה הרואה את החסרונות של הגישה המרוכזת בעצמנו

אבני חכמה: פסוק 47 (להורדה)

מהי התקלה הגדולה שפותחת את הדלת לכל התכונות השליליות?
להחזיק את עצמך יקר יותר מאחרים, מאפיין של ישויות נמוכות.

מישהו מלבדי מתנדב להתאים לתיאור הזה? [צחוק]

כיצד "להחזיק את עצמך יקר יותר מאחרים" פותח את הדלת לכל התכונות השליליות?

• כדי להגן על העצמי, לעזור לעצמי להשיג את מה שאנחנו רוצים, אז כל צרה אחרת מתעוררת. "אני רוצה אושר" או:

• "אני צריך את זה, אני צריך את זה, זה מגיע לי יותר מאנשים אחרים...".

• "האדם הזה הפריע לאושר שלי, אני לא יכול לסבול אותו אני צריך לתקוף אותו ולהיפטר מהם..."

• "אני מקנא בפלוני כי יש להם משהו ולמעשה אני צריך לקבל אותו היקום חייב לי את זה...."

• "אני גאה בגלל מה שהשגתי ואני כל כך גדול...".

• "וכשאני עצלן הכל בסדר ואין שום בעיה...".

• "וכשחסר לי יושרה, אתה יודע..." כלומר, למה יש יושרה כשהמטרה שלי היא להשיג את כל מה שאני רוצה? אין שם מקום ליושרה או להתחשבות באחרים, כי הכל עוסק בי, מרכז היקום.

הגישה הזו פותחת את הדלת לכל התכונות השליליות, מה שפותח את הדלת לכל הפעולות השליליות.

ברמה אחת אנחנו יכולים להסתכל, ובשלנו מדיטציה אנחנו יכולים לראות את זה. אם אתה מדיטציה זה הופך די ברור. אבל אז זה כמו, "אבל אם אני לא אעמוד על עצמי, מי יעמוד בשבילי?" זוכר כששמעת את זה בתור ילד? ואתה צריך לעמוד על עצמך. וגם, "לא כל מה שאני רוצה הוא אנוכי!" ורק הדבר הזה של אינטלקטואל "כן כן, ריכוז עצמי לא במקום." אבל תחושת הבטן היא כמו "אם אני לא מרוכז בעצמי, אנשים הולכים לדרוס אותי". "הם הולכים לנצל אותי, הם הולכים להתעלל בי, הם הולכים לשקר עליי מאחורי הגב של אחרים... אני חייב לעמוד על עצמי ולהשיג את מה שאני רוצה. כי אף אחד אחר לא ייתן לי את מה שאני רוצה מלבדי. ואני צריך את זה."

יש בנו שני הצדדים האלה: צד אחד שמבין לגמרי את הפסוק הזה; והצד השני שאומר "אבל אבל אבל אבל אבל...".

זה מייצר מעט מתח בתוכנו... [צחוק] כן?

ואז אנחנו ממש מתערבים במתח הזה: "אוי, אני כל כך מבולבל. האם זה טוב להיות אנוכי? האם זה לא טוב להיות אנוכי? אוי זה מגעיל להיות אנוכי, אני כל כך גרוע, אני כל כך אשם כי אני כל כך אנוכי. זה נורא לא פלא שאני אסון ואף אחד לא אוהב אותי... כי אני כל כך אנוכית... אבל אם אני אפסיק להיות אנוכי אז כולם ינצלו אותי ואני לא אשיג שום דבר שאני רוצה...". ואז אנחנו פשוט מסתובבים במעגלים על זה. אנחנו לא? "אני אומר משהו? כי אם אני אומר משהו, זה אנוכי. אם אני לא אומר משהו אז זה גם אנוכי כי אני רוצה להיראות כמו בודהיסט טוב...". כן, אתה מכיר את זה? זה כמו, "אה, אני לא יכול להגיד מה אני באמת רוצה כי אז אני לא אראה כמו בודהיסט טוב, אז אני חייב להיות שקט וצנוע ולוודא שכולם יטופלו ואז להבין להבין איך להשיג את מה שאני רוצה בלי, כמובן, להיראות כאילו אני מנסה להשיג את מה שאני רוצה, או אפילו להכיר בכך לעצמי".

הו, סמסרה כל כך מבלבל, לא?

זהו "המאפיין של ישויות נמוכות". למה "ישויות נמוכות?" האם חלק מהמוח שלך אומר "אני לא יצור שפל! אני לא יצור נמוך רק בגלל שאני חושב ככה".

קהל: אם הייתה לנו חוכמה, ברגע שראינו אותה היינו יכולים למעשה לעצור אותה.

ת'בטן צ'ודרון המכובד: ובכן, זו לא רק שאלה של לראות את זה בחוכמה. זו שאלה של להרגיל את עצמנו עם החוכמה.

אולי מה שהופך אותה לאיכות של יצורים נמוכים הוא שאנחנו לא משקיעים את המאמץ להרגיל את עצמנו בהבנת החסרונות של המחשבה המרוכזת בעצמי והיתרונות של הוקיר אחרים. אנחנו מבינים את זה כאן [בראש שלנו], אבל את ההתרגלות שבעצם עושה את השינוי, לא עסקנו בזה.

[בתגובה לקהל] אז מה שהופך את זה לשפל הוא שאנחנו עושים עניין גדול מכל הקטן והקטן שלנו; בינתיים, אנשים שיש להם בעיות קשות באמת שאנחנו אפילו לא שמים לב אליהם או לא אכפת לנו מהם. אנחנו מודאגים רק מהדבר הקטן שלנו. אז זה מצב נפשי נמוך, לא? לכן קוראים לנו "יצורים ילדותיים".

[בתגובה לקהל] כן, אז ריכוז עצמי היא תרגול נמוך מכיוון שאיננו רואים את ההשלכות של המעשים שלנו. ואנחנו לא ממש יושבים וחושבים עליהם. ואם אנשים מציינים לנו אותם, אנחנו בדרך כלל מתכחשים להם כי, כפי שאמרת, אנחנו תמיד צודקים. אז איך יכולות להיות השלכות שליליות ממה שאני אומר או ממה שאני עושה כשאני במקרה צודק כל הזמן?

[בתגובה לקהל] כן, אז גם חוסר יכולת להודות בטעויות שלנו. או אפילו לשקול שיש לנו כאלה. או לפתוח את המוח שלנו לשקול את נקודות המבט של אנשים אחרים על מצב, או מה שעשוי להיות חשוב להם.

So ריכוז עצמי הוא די מוגבל ומגביל. אנחנו לא יכולים לראות רחוק עם זה כי הכל תלוי בי.

[בתגובה לקהל] אוקיי, אז ריכוז עצמי הוא על השגת מה שאתה רוצה ואז לשמר אותו לנצח כך שאין מקום לשינוי או צמיחה. או מציאות, לצורך העניין. זה להכניס את הברווזים שלי לשורה הזו ולהשאיר אותם בשורה. לא מבינים שאולי נרצה לעצב אותם מחדש בעצמנו בהמשך. כלומר, המוח כל כך קטן באמצע ריכוז עצמי.

[בתגובה לקהל] זה נכון, אם אתה מרוכז בעצמך, ואתה גלגל חורק, אתה כן מקבל תשומת לב.

מה שהיא מתכוונת אליו זה המערכון הנהדר הזה שעשינו פעם שהיה כל כך נכון שזה לא היה מערכון בכלל... כן, זה היה סרט תיעודי. [צחוק] אולי כדאי שנעשה את זה שוב. בסדר?

אבל זה היה…. מי זה היה? מישהו שיחק את נזיר. מי זה ששיחק את נזיר? מישהו שיחק את נזיר וכל השאר היו האנאגריקות. ואיך האנאגריקות - אתה יודע, יש לנו את פגישת הסטנד-אפ שלנו בבוקר - וכל בוקר יש תלונה של אנגריקה. זה כמו "חם לי מדי", כי לדבר של האנאגריקה יש שרוולים ארוכים. "חם לי מדי לובש שרוולים ארוכים ואני לא יכול לעשות את הפעילויות שלי בקיץ בגלל שרוולים ארוכים, אני רוצה שללבוש anagarika יהיו שרוולים קצרים." ואז מישהו אחר אומר "אני לא אוהב את הצבע." אז אנחנו חייבים לשנות את הצבע. ואו כן, הכפתורים. "לא אוהב את הכפתורים. אלו כפתורים מכוערים. האם יש לנו רוכסנים במקום", או "האם יש לנו כפתורים יפים." ו"הבד מחוספס מדי." ו"האם אני לובשת את הז'קט שלי מעל חולצת האנאגריקה שלי או מתחת לחולצת האנאגריקה שלי? כי אם אני שם את זה מתחת אז אם מתחמם לי מדי אני צריך להוריד את זה אז אני צריך ללכת לשירותים להוריד אותו ולהוריד את המעיל ולהוריד את החולצה וללבוש אותו בחזרה וזה פשוט יותר מדי טרחה אז אני רוצה להשאיר את הז'קט שלי על חולצת האנאגריקה שלי." [נאנח]