כוח השמחה

• הקשר בין וידוי לשמחה
• לראות את התכונות הטובות של אחרים וגם של עצמנו
• הכאב של הקנאה
• בטחון עצמי אמיתי

בואו נמשיך עם תפילת שבעה אברים. כבר דיברנו על השתטחות ו הנפקות, ואחר כך וידוי (או תשובה). זה שבא אחריו ששמח.

אני מוצא קשר גדול בין וידוי לשמחה. מודים שאנחנו מטהרים את השליליות של עצמנו. שמחים שאנחנו שמחים על המעלות שלנו ועל המעלות של אנשים אחרים. אז אני חושב שזה טוב מאוד שהשניים האלה מחוברים יחד. במיוחד כשאנחנו עושים טיהור, לפעמים אנחנו יכולים לחשוב, "אוי, יש לי כל כך הרבה מה לטהר, אוף." ומצב הרוח שלנו יורד. (למעשה, זה לא צריך, אנחנו צריכים להיות שמחים שאנחנו מטהרים... אבל בכל מקרה, המוח שלנו לא תמיד עובד כמו שהוא צריך.) אז לפעמים אנחנו קצת מתרוקנים כשאנחנו מטהרים. אבל השמחה מעלה את הנפש. ואנחנו שמחים על המעלה שלנו ושל אחרים.

אני חושב שזה ממש חשוב. השמחה בסגולה שלנו עוזרת לנו לראות מה אנחנו עושים טוב ולהעריך את זה, לא להיות כל כך ביקורתיים, ללמוד לשמוח על תרגול הדהרמה שאנחנו עושים ולהרגיש טוב עם זה. זה מאוד חשוב. בעל מוח שמח, יכולת לשמוח על המעלות שלנו. חשוב מאוד ליכולת להתאמן.

לשמוח על מעלתם של אחרים חשובה גם היא, כי בלי לעשות זאת אז אנחנו נופלים לקנאה. שמתי לב לזה למה זופה רינפוצ'ה - אני לא יודע אם הוא עדיין עושה את זה עכשיו, אבל במשך שנים רבות - בכל פעם שהוא יוביל את תפילת שבעה אברים הוא היה עוצר אחרי קו השמחה וישתוק מדיטציה. וחשבתי, "למה הוא עושה את זה?" ובכן, ברור שזה היה בגלל שהוא רצה שנחשוב יותר על השמחה.

העניין הוא שכאשר אנחנו יכולים לשמוח על המעלות שלנו ושל אחרים אז כל הקהילה מאושרת יותר וכולם מסתדרים טוב יותר. כשאנחנו לא יכולים לשמוח על המעלות שלנו ושל אחרים אז אנחנו מקנאים באנשים האחרים שאיתם אנחנו חיים, אנחנו ממורמרים, פשוט לא נעים לנו להיות איתם. אנחנו תחרותיים. וזה פשוט יוצר אנרגיה ממש גרועה, בין אם זה במנזר, או אפילו בעולם החילוני במשפחה, במשרד, במפעל. אם אנחנו לא יכולים לשמוח על התכונות הטובות של אחרים, ומההזדמנויות הטובות של אחרים, ואנחנו נשארים רק קנאים, זה יוצר אווירה כל כך גרועה. ואז אף אחד לא רוצה להיות שם.

נכון או לא נכון?

כמו כן, הניסיון שלי עם קנאה הוא שזה כל כך כואב. אני כל כך לא מרוצה כשאני מקנא. אני זוכרת שהייתה תקופה בה גרתי בהודו וקנאתי מאוד כי אנשים אחרים היו קרובים יותר למורה שלי ממה שאני יכול להיות, והם יכלו להיות בחדר שלו ולעשות פוג'ה איתו בארבע לפנות בוקר ותגיש לו תה ותעשה את כל הדברים האחרים האלה, וקיבלתי משימות אחרות לעשות. מה שעכשיו אני רואה, למעשה, המשימות האחרות שניתנו לי לעשות היו בגלל שהוא בטח בי שאעשה את הדברים האלה היטב. או ללמוד מזה. או משהו. אבל בכל מקרה, לא ראיתי את זה באותו זמן, ופשוט קינאתי. ואוו, הייתי כל כך אומללה. ואני רק זוכר שיום אחד ישבתי בגן ואמרתי, "אני חייב להפסיק את הקנאה הזו כי אני לא יכול לסבול את האומללות יותר." אז התחלתי באמת לנסות לשמוח בסגולותיהם ובהזדמנויות ובתכונות הטובות של אחרים וכו'.

זה פשוט משמח את המוח כשאנחנו יכולים לשמוח. כשאנחנו יכולים להסתכל על אנשים אחרים ולהבין שלכולנו יש כישרונות שונים, לכולנו יש יכולות שונות. אנשים אחרים יכולים לעשות דברים שאנחנו לא יכולים לעשות. האין זה נפלא? אנשים אחרים טובים מאיתנו. תודה לאל! האם זה לא טוב שאנשים אחרים טובים מאיתנו? כי אם הייתי הטוב ביותר, ילד, יש לנו בעיות גדולות. זה ממש טוב שיש אנשים טובים יותר. זה אומר שאני יכול ללמוד מהם. זה אומר שאנשים אחרים יכולים ללמוד. זה אומר שהחברה יכולה להתקדם. זה ממש טוב לשמוח על זה.

גם להבין שכדי שיהיה לנו ביטחון עצמי אנחנו לא צריכים להתחרות באנשים אחרים ולצאת מנצחים. זה לא בסיס טוב לביטחון עצמי. למה? כי הדברים שאנחנו מתחרים עליהם עם אנשים אחרים הם כולם ארעיים. ואם אתה מפתח ביטחון עצמי על בסיס איכות נצחית או הזדמנות נצחית אז הביטחון העצמי שלך לא הולך להיות יציב. כמו, "יש לי ביטחון כי אני צריך לעשות את זה והם לא עשו זאת." "יש לי ביטחון עצמי כי אני יותר אטרקטיבי... אני יותר אינטליגנטי…. אני עושה את זה... אני עושה את זה...". אם יש לנו את הגישה הזאת מה קורה כשאנחנו מזדקנים והמוח שלנו לא כל כך ברור, וכשהבריאות שלנו לא כל כך טובה, וכשאנחנו לא נראים כל כך מושכים, וכשאנחנו לא יכולים לעשות את הדברים האתלטיים נהגנו לעשות, ואז הביטחון העצמי שלנו יורד.

אם יש לנו בסיס יציב לביטחון עצמי, הבנת שלנו בודהא הטבע והפוטנציאל שלנו, אז זה לא ישתנה. ואז לא נתערב בתחרות עם אנשים אחרים ובהשוואה, וקנאות, ויהירים, כל הבלגן הזה, כי נאמין בעצמנו ונרגיש טוב עם עצמנו.

זה באמת חשוב, אני חושב, להיות בן אדם מאושר בחיים האלה, ולהיות מסוגל ליצור הישגים. הם אומרים שהשמחה היא הדרך של העצלן ליצור הרבה כישרון. במילים אחרות, אתה אפילו לא צריך לעשות את מה שהאנשים האחרים עושים, אתה יכול פשוט לשבת שם ולשמוח וזה יוצר הכשרון. זו עסקה טובה, לא? אבל זה כל כך קשה לגרום למוח שלנו להרגיש שמח על כך שאנשים אחרים טובים מאיתנו, או שלאנשים אחרים יש הזדמנות שאין לנו. ועדיין, זה לא כרוך... מילארפה היה צריך להרים את שני הסלעים הללו, ולבנות מגדלים. ואנשים יוצאים למלחמה מכל מיני סיבות, והם עושים כל מיני דברים מסוכנים וקשים, וכל מה שאנחנו צריכים לעשות זה לשבת שם. ובכל זאת כל כך קשה לגרום למוח שלנו לעבור למצב של שמחה. קצת מוזר. נכון? ממש מוזר. במיוחד כשיש כל כך הרבה יתרונות הנובעים משמחה, כולל השקט הנפשי שלנו, צבירת יתרונות רבים, הסתדרות טובה יותר עם אנשים אחרים, יצירת מקום עבודה הרמוני, מקום מגורים הרמוני. כל כך הרבה יתרונות מגיעים. אז אנחנו צריכים קצת לעסוק בשמחה הזו הרבה יותר. כל כך מועיל לנפש.

קהל: מכובד אם תהיה מוכן לשתף איך שינית את דעתך כדי לא להיות כל כך קנאי.

ת'בטן צ'ודרון המכובד: פשוט התחלתי להסתכל על כולם סביבי ולפרט לעצמי, נפשית, מה התכונות הטובות שלהם. ובאמת מחפש. כי לפני כן. כלומר, אני טוב מאוד בלהבחין בתכונות הרעות של אנשים, ואפילו להמציא תכונות רעות שאין להם. אני מאוד טוב בזה. אז ניסיתי את ההיפך. באמת להסתכל על התכונות הטובות של אנשים, להכשיר את המוח שלי לשים לב לתכונות הטובות שלהם. ואז לחשוב על אלה ולשמוח שיש לאנשים אחרים אותם. וזה באמת עשה את המוח שלי הרבה יותר שמח, הרבה יותר שליו.