התרומה שלנו לשלום

• כמה אחיזה עצמית טמונה בשורש האלימות באמריקה
• מדוע מימוש הריקנות יכולה להיות התרומה הגדולה ביותר שלנו לשלום

חוכמת המאסטרים של הקדאם: התרומה שלנו לשלום (להורדה)

עשינו את הקו,

התרופה הטובה ביותר היא ההכרה שהכל נטול קיום מהותי (או אינהרנטי).

רציתי היום לקשר את זה למה שקרה אתמול בארץ, כי אתמול היה ירי נוסף בשלושה שוטרים שמתו בבאטון רוז'. כמה אחרים גם נפצעו, ואחד נלחם על חייו, למעשה. השורה הזו מהטקסט הישן הזה של קדאמפה חלה מאוד על זה מכיוון שהשורה - שעליה דיברנו אתמול - היא האופן שבו אנו נאחזים ברעיון מאוד מזוין (או קונקרטי) של העצמי שלנו, יש את ה"אני" הגדול הזה. ובגלל התפיסה השגויה הזו של העצמי שלנו כישות קונקרטית כלשהי, אז האושר שלי הופך להיות הכי חשוב, הסבל שלי הוא הכי חשוב. אנחנו נאחזים במה שנראה מועיל לנו, אנחנו דוחקים את מה שנראה שלא מועיל לנו. אנחנו מחליטים "תועלת" ו"לא תועלת" על סמך כל מיני מושגים מטורפים שאין להם הגיון בריא בכלל כשאנחנו באמת מסתכלים עליהם, חוץ מהרעיון של "אני חושב שזה מה שקורה", או, "אני מרגיש את זה". זה מה שנכון."

האחיזה הזו בתפיסה השגויה של עצמנו בדרך זו, הם אומרים, היא שורש כל הסבל. אפשר ממש לראות את זה במה שקורה עכשיו בארץ. הנשיא, לאחר הירי בבאטון רוז' אתמול, באמת עודד אנשים להתכנס, להתאחד, לצפות בנאומם. הסתכלתי עליו וזה היה כמו: "שוב, אני צריך לעשות את זה ואף אחד לא מקשיב." אבל הוא אמר שאנחנו חייבים לראות את הנאום שלנו, אנחנו צריכים לנסות ולהבין אחד את השני. והילרי (קלינטון) אמרה משהו דומה, אנשים באמת ניסו להבין את הצד השני ולא להפוך אותו לדבר של "אנחנו" מול "הם".

אבל ארה"ב מול הם זה מה שיוצא מהתפיסה המאוד חזקה והמתואמת של מי אנחנו. ככל שאנו נאחזים ברעיון הזה של "אני" ו"שלי", כך קשה יותר להקשיב למה שאנשים אחרים אומרים, ולשמוע באמת את הרגשות שלהם, לשמוע את הצרכים שלהם, כי אנחנו כל כך שקועים בעצמנו בגלל האחיזה העצמית הזו.

האנשים החכמים אומרים "תירגעו, היו מאוחדים, בואו ביחד, אנחנו הולכים לעבור את זה, אנחנו צריכים להבין אחד את השני, אנחנו צריכים להקשיב, אנחנו צריכים לדבר בכנות וללא כל מיני האשמות והפרזות, וכל הדברים האלה שקורים". וזה מדהים לשמוע איך אנשים מסוימים, כשהם שומעים את זה, בגלל האופן שבו הם תופסים את עצמם עובד התקשרות שמתעורר לעצמי, הם אומרים, "אף אחד לא יגיד לי מה לעשות. אתה אומר לי להקשיב לאחרים? ובכן, אני רוצה שיקשיבו לי." ואז הם יוצאים לעניין גדול. הם מנסים להשיג אנשים, אפילו המשטרה - אני שוכח אם זה ראש המשטרה או השריף או מי שזה לא יהיה, בקליבלנד - מבקשים מאנשים בבקשה להשאיר את הנשק שלהם בבית כי הוועידה הרפובליקנית נמצאת שם במרכז העיר קליבלנד. "אל תביא את הנשק שלך לכאן, זה מקשה על המשטרה". שלא לדבר על איום האלימות. ומיד נכנס איזה בחור עם הדבר הענק הזה - זה היה AR15 - סוג ארטילרי ענק, חגור על הכתף, כי הוא רצה להצהיר, שזו זכותו לעשות את זה.

זה מה שקורה כשאנחנו לא יכולים לזהות את האחיזה העצמית שלנו ואנחנו נקשרים לעצמי שלנו, מחוברים לדעות שלנו, אנחנו יוצרים סיפורים על דברים, ואז אנחנו פשוט מדברים על הזכויות שלי. זו זכותי. אבל אנחנו לא חושבים על זכויות של אנשים אחרים. אנחנו לא חושבים על הרגשות של אנשים אחרים, הצרכים שלהם, הדאגות שלהם. ואז אנחנו תוהים למה יש כל כך הרבה עוינות בעולם.

אני חושב שמה שהנשיא ביקש מאיתנו לעשות היה די הגיוני, וגם משהו ש... כלומר, זה כרוך בתרגול הרוחני שלנו, לא? להיות זהירים יותר לגבי מה שאנחנו אומרים ולמי אנחנו אומרים את זה. אומרים לעצמנו, מזכירים לעצמנו, שאנחנו באמת צריכים להקשיב ליצורים אחרים, שיש להם רגשות, ואנחנו צריכים לשים לב. ולנו כבודהיסטים חושבים על קארמה, וכל ה קארמה שאנו יוצרים בזה אם נתערב בשנאה ובעוינות, וכן הלאה, לעומת ה קארמה אנו יוצרים אם אנו מסוגלים להישאר מאוזנים ולחוש חמלה כלפי אחרים.

ממש כאן במצב הזה אנחנו יכולים לראות את הפגמים של אחיזה בתפיסה כוזבת של "אני", למה זה כל כך חשוב שניצור את החוכמה שרואה שלא קיים "אני" כזה, אז אין אדם שאנחנו צריכים להגן עליו. להתחיל עם. וזה בעצם די הקלה.

זה צד החוכמה של הדרך. ואז גם אם נוכל לטפח את צד השיטה של ​​הדרך, תוך חמלה והתחשבות ואמפתיה כלפי יצורים חיים אחרים. כמה זה ישפר את מצב החברה עכשיו, וכמובן ייצור קארמה בשביל העתיד.

אל תקראו סתם בעיתון ותרימו ידיים ותגידו "מה צריך לעשות? מה אני יכול לעשות בנידון?" ה בּוּדְהָא כבר אמר לנו. כך אנחנו צריכים להתאמן במצבים האלה.

אנחנו מעדיפים לשבת על שלנו מדיטציה לרפד וליצור חמלה לזבוב שמזמזם בחדר ומעצבן אותנו. סוג כזה של חמלה, עם רמה כזו של רוגז, "כן, יש לי כל כך הרבה חמלה לזבוב הזה." אבל מישהו שלא מסכים איתנו? מישהו שיורה באזרחים לא חמושים, מישהו שיורה בשוטרים, האם יש לנו חמלה לכל האנשים האלה? כשאנחנו כל כך מתפתים פשוט לצרוח לפעמים על האנשים שאנחנו שוקלים להסית את כל זה, האם נוכל לצעוד אחורה ולומר, "וואו, מה עובר להם בראש, ולהסתכל על סוג האחיזה העצמית שיש להם, ו ה קארמה שהם יוצרים, וכמה סבל הם יוצרים לעצמם עכשיו, ואת קארמה לסבול בעתיד, כמו גם להשפיע לרעה על אחרים". האם אנו יכולים לחוש חמלה כלפי מישהו, כלפי כל האנשים כאלה? האם יש לנו חמלה כלפי הבחור שפשוט מרגיש צורך ללכת ישר למרכז קליבלנד עם רובה הארטילרי שלו?

אבל אז להבין שאנחנו תופסים את עצמנו באותו אופן. אנחנו לא יכולים פשוט לשבת שם ולהפנות אליו את האצבע, כי אנחנו תופסים: "למה אתה אומר לי לעשות את זה? אני לא רוצה לעשות את זה. אני רוצה לעשות את זה. הרעיון שלי הוא הטוב ביותר. למה אתה מדבר אליי ככה? אתה לא יודע מי אני?" אנחנו עושים את אותו הדבר, לא? אז לראות את זה אצל אחרים ולחוש חמלה. לראות את זה בעצמנו ולעשות עם זה משהו. אנחנו לא יכולים לזחול לתוך מוחם של אחרים ולשנות אותם, אבל אנחנו יכולים וחייבים לשנות את עצמנו. ואדם אחד בכל פעם עושה דרך ארוכה. כי אתה יכול לראות, כל מה שאתה צריך זה אדם אחד שיורד מהקיר וזה משפיע על כולם. אז העבודה שלנו על עצמנו היא בהחלט תרומה לשלום בעולם. וה בּוּדְהָא לימד אותנו איך לעשות את זה.