הדפסה, PDF & דוא"ל

שתף את האהבה, החוכמה והעושר שלך

שתף את האהבה, החוכמה והעושר שלך

חלק מסדרה של שיחות קצרות על הפסוקים החריפים מסוף ספרו של לאמה ישע כשהשוקולד נגמר.

  • ללמוד להבחין בין אהבה לבין התקשרות
  • זיהוי האהבה והחיבה הנובעים באופן טבעי מליבנו
  • שיתוף במה שיש לנו ללא פחד או מחויבות

קראנו כקבוצה למה כן הוא כשהשוקולד נגמר. בסוף הספר, למה היו לי את האמירות הקטנות והאדיבות האלה שנקראו בזו אחר זו, וחשבתי שזה יהיה נחמד לפרק אותן כי יש די הרבה בכל אחת מהן.

הראשון:

שתף באהבתך, בחוכמתך ובעושרך.
שרת יצורים אחרים ככל האפשר.

זה נשמע פשוט, ברור, ישיר וקשה.

שתפו את האהבה שלנו. לפעמים קשה לנו לחלוק אהבה. אנחנו לא יכולים להבחין בין אהבה לבין התקשרות, אז אנחנו חוששים שאם אנחנו באמת ידידותיים ואכפתיים, אז מישהו אחר יתחבר אלינו. או כשיש לנו רגשות של חוסר ערך, אז אנחנו חושבים, "ובכן, איך אני יכול לחלוק את האהבה שלי, כי אז מישהו יגמול ואני לא ראוי לאהבה." איך אנחנו יוצרים את כל סוגי הבעיות האלה במוחנו. זה בגלל שהאהבה הזאת מאוד מעורבת עם התקשרות ומחויבות, כל הדברים האלה.

מה למה הוא אומר שהנה רק האהבה והחיבה והאכפתיות שיש לך שפשוט נובעות מהלב שלך בטבעיות לפני שאתה מתחיל לעקוב אחרי זה ואומר לעצמך שאתה לא עושה את זה נכון, או מרגיש את הדבר הנכון, או שאתה לא צריך, אתה צריך ל, אתה אמור….

אני רואה את זה מאוד כמו איך אנחנו מתנהגים עם החתלתולים. אנחנו פשוט ידידותיים ושובבים איתם. אנחנו יודעים שהם יתנו לנו להחזיק אותם מכל מקום בין שלוש שניות לדקה אחת, ושאחר כך הם הולכים לקפוץ, ואנחנו לא לוקחים את זה אישית, אנחנו לא הולכים, "אוי, החתול הזה עושה זאת. לא אוהב אותי", כי יום אחד הם לא יבואו אלינו ולמחרת הם יגיעו. זה נכון, לא? אז כשאנחנו ניגשים לחתלתולים אין לנו את כל זבל האגו הזה על הבעת החיבה שלנו. אם אנחנו רוצים ללטף אותם, אנחנו מלטפים אותם, ואם הם מתרחקים באמצע, זה בסדר, בסדר, עד כדי כך.

כשהוא (למה) אומר "שתף את אהבתך", על זה הוא מדבר. פשוט תהיה אדם ידידותי כמו מה שבאופן טבעי בליבך בלי כל הדיון הזה.

זה כמו, חייך. בסדר, אתה מחייך, אתה מרגיש שמח, אתה מחייך. אתה לא מסתובב, "האם אני נראה טוב כשאני מחייך, האם אני מחייך עקום...." אז שתפו את אהבתכם.

החוכמה שלך. כל חוכמה שיש לנו, אנחנו חולקים אותה. אם אנחנו לא יודעים משהו, אנחנו פשוט אומרים את זה בפנים: "אני לא יודע." זה הרבה יותר טוב מאשר להביך את האדם השני על ששאל את השאלה הזו, או המציא משהו כשאנחנו לא יודעים על מה אנחנו מדברים, או משהו כזה. אם מישהו מבקש עצה, ואנחנו באמת לא יודעים, אמור "אני באמת לא יודע. מה אתה חושב? אתה מכיר את המצב יותר טוב ממני. מה אתה חושב?" אם מישהו שואל אותנו שאלה לגבי מידע, ואנחנו לא יודעים, תגידו שאנחנו לא יודעים. או אם יש לך ניחוש תגיד, "זה הניחוש שלי, אבל נסעת לבדוק את זה."

טיילתי הרבה, ולפעמים אתה שואל אנשים להוראות, והם לא יודעים איפה משהו נמצא, אבל הם מרגישים שהם צריכים להגיד לך משהו כי יש סיכוי של אחד לשמונה שהם אולי נכונים. זה יכול להיות כאן כאן כאן או בארבע הביניים. זה לא למעלה וזה לא למטה, אז חיסלנו את השניים האלה. אז יש אחד לשמונה, אז הם יצביעו לאנשהו. הייתי מעדיף מאוד שהאנשים האלה יגידו "אני לא יודע". במיוחד בהודו שבה אתה הולך למקומות, ואין להם שלטי רחוב. אז אתה באמת לא יודע לאן היית, נמצא או אמור ללכת.

שתף באהבתך, בחוכמתך ובעושרך.

זה אומר לא רק עושר פיזי, עושר חומרי שיש לנו, אלא עושר שנובע מניסיון. ככל שאנו חיים ויש לנו יותר חוויות, אנו צוברים סוג של עושר פנימי. כמו שאנחנו שומרים הוראות אנחנו אוספים את העושר של הכשרון. אז יכולה להיות תחושה פנימית של לדעת משהו רק בגלל שחיית ולמדת דרך הניסיון שלך. היכולת לחלוק את העושר הזה. ומיותר לציין שגם העושר החומרי. עבור אנשים מסוימים, זה הדבר הכי קל לשתף. לאנשים אחרים זה יותר קשה.

בעצם, לחלוק את מה שיש לנו בלי פחד, או היסוס, או הפחדה, או "אולי לא צריך", או כל מיני דברים כאלה שאנו חוסמים את הבעת השמחה שלנו.

זה החלק הראשון של המשפט. אנחנו יכולים ללעוס את זה לזמן מה.

טובטן צ'ודרון המכובדת

כודרון הנכבד מדגיש את היישום המעשי של תורתו של בודהה בחיינו היומיומיים והוא מיומן במיוחד בהסברתם בדרכים המובנות ומתורגלות בקלות על ידי מערביים. היא ידועה בתורה החמה, ההומוריסטית והצלולה. היא הוסמכה כנזירה בודהיסטית בשנת 1977 על ידי קיאבג'ה לינג רינפוצ'ה בדרמסלה, הודו, ובשנת 1986 קיבלה הסמכה בהיקשוני (מלאה) בטייוואן. קרא את הביוגרפיה המלאה שלה.