הריקנות של היצורים

במהלך בודהיסטווה פינת ארוחת הבוקר לפני כמה ימים, דיברתי על כמה הרהורים לגבי החתלתול השני שלנו, אחאלה, שנפטר ואיך אין באמת אף אחד שם שמת. דיברנו על איך להחזיק בהשקפה צרה לגבי מיהו יצור חי זה באמת די מגביל. אדם אחד אחר כך אמר לי שהמוטיבציה המסוימת שנידונה הייתה מאוד מועילה עבורה בנוגע להפחתה התקשרות לקרובים. וזה עובד גם לחברים.

בכל פעם שאנחנו קשורים למישהו אחר, עלינו לשאול את עצמנו, "ובכן, מי אנחנו חושבים שהם?" [צ'ודרון המכובד מסתכל על החתלתול, מנג'ושרי, כשהוא קם והולך] "אוקיי, אתה לא רוצה שאשאל מי אני חושב שאתה." [צחוק] הוא אומר, "אני יודע שאני!"

כשבודקים מה יש שם, פשוט יש א גוּף ורצף נפשי, וזה הכל. על בסיס שני אלה, אנו מתייגים "אדם", אבל כשאנחנו מנסים למצוא אדם שנמצא שם - כזה שאנחנו יכולים לבודד ולומר, "זה בדיוק מי שהוא האדם" - אנחנו לא יכולים למצוא אותו. יש רק א גוּף וזרם נפש.

כשאנחנו מסתכלים על גוּף אנו מאמינים שאנו רואים משהו אמיתי ומוצק. אנחנו חושבים שיש באמת קיים גוּף שם, אבל אז אנחנו רואים למעשה שזה רק אוסף של איברים. אין שם שום דבר שהוא באמת א גוּף, אבל על אוסף הגפיים הזה אנחנו מתייגים אותו "גוּף." באופן דומה, כאשר אנו אומרים "נפש", ישנו אוסף של סוגים רבים ושונים של תודעות: תודעות ראשוניות, גורמים נפשיים, כל מיני מצבי רוח, רגשות, תפיסות ויכולות מנטליות. על בסיס כל אלה שנאספו, אנו מתייגים "נפש". אבל חוץ מהאוסף הזה ומה שמסומן בתלות בו, אין שם שום מוח. באותו אופן, מלבד אוסף הגפיים והתווית של "גוּף"בהתלות בהם, אין גוּף.

זה מאוד מעניין איך כשאנחנו די קשורים למישהו יש לנו כל כך הרבה רגשות לגביו. זה התחיל עם חיית מחמד, אבל זה יכול להיות בן אדם או מה שזה לא יהיה שאנחנו כל כך קשורים אליו וכל כך מודאגים ממנו, שאנחנו לא רוצים להיפרד ממנו. ואז נבחן: "ובכן, מה זה בדיוק האדם הזה? מה זה בדיוק הישות?" כשאנחנו לא יכולים למצוא משהו שאנחנו יכולים לבודד ולהגיד "זה הם", בהתחלה יש לנו איזושהי תחושה שאיבדנו משהו יקר.

אנחנו חושבים, "יש מישהו יקר שלי שחשבתי שהוא באמת שם," ואנחנו רוצים להחזיק בהם ולתפוס אותם עוד. אבל כשאנחנו באמת חושבים על הכאב והאומללות שהאחיזה גורמת, אנחנו מתחילים להבין שלא למצוא איזשהו אדם קיים באמת יש הקלה. זה אומר שאין שם שום דבר מוצק להיאחז בו אז אין שם שום דבר מוצק להפסיד. ואז אנחנו משוחררים מכאב האחיזה.

אבל בהתחלה, אנחנו לא מבינים את האחיזה הכואבת הזו. אנחנו רוצים שיהיה אדם אמיתי, ואנו מרגישים את האובדן האדיר הזה אם הוא יעבור. אבל ככל שאנו מתרגלים יותר את הדהרמה, כך אנו מבינים כמה כואב התקשרות הוא, אנחנו רוצה כדי לנטרל את זה. ואז לראות את היעדר ישות שניתן למצוא שם למעשה נראה הקלה.

באותו אופן, אנו יכולים ליישם זאת על עצמנו כאשר אנו חושבים על עצמנו גוססים: "זה שאנו מכנים "אני" מסומן רק על השילוב של גוּף ודעת. זה לא יותר מזה." אין "אני" קונקרטי לפחד שימות כי אין כאן "אני" קונקרטי מלכתחילה. שוב, זה מגיע לתפיסת המוח שלנו כהלם גדול, ואנחנו די כועסים על זה כי אנחנו באמת בטוחים שאנחנו בהחלט נמצאים שם כמרכז היקום. אבל, שוב, ככל שאנו רואים שאמונות בורות מובילות לסבלות, מובילות אליהן קארמה, ומובילים ללידה מחדש, אז כאשר אנו רואים את הריק, אנו באמת רואים איזו הקלה מביאה להבנה של הריקנות.

אתה יכול לראות שכדי למימוש הריקנות באמת תהיה השפעה טובה על המוח שלנו אנחנו צריכים גם הרבה עבודה קודמת. אנחנו באמת צריכים לראות את החסרונות של התקשרות; אנחנו צריכים לראות את החסרונות של השתוקקות ו נאחז ותפיסה. אנחנו באמת צריכים לראות את הפגמים של הקיום המחזורי, כי בלי לראות את כל זה קודם, ואז כשאנחנו שומעים קצת דיבורים על ריקנות, אנחנו פשוט נבהלים וקצת נבהלים. אנחנו רוצים את כל הדברים האלה פשוט כי הם מוכרים. אם נעשה את העבודה הזו מראש, אז הבנת הריקנות אינה מפחידה: "אה, תירגע - אני לא צריך לדאוג לכלום."