פחד לאבד דברים

• אנשים שרגילים לקבל פחות אינם חוששים לאבד כל כך
• אם נרחיב את ההשקפה שלנו, נראה שיש לנו את זה הרבה יותר טוב מכל כך הרבה אחרים
• אם נוותר על התקשרות למשהו אז אין זה לא בעיה

פחד 11: פחד לאבד דברים (להורדה)

אוקיי אז, אתמול דיברנו על התגברות על הפחד לגבי הכלכלה. וגם, חייתי במספר מדינות עולם שלישי ומה שאנחנו מפחדים להפסיד, מיליארדי אנשים מעולם לא היו צריכים להתחיל איתו. ואני חושב שבגלל שמעולם לא היה להם את זה מלכתחילה, הם לא מפחדים כשזה לא קיים, כי מעולם לא היה להם את זה שם, בסדר? במילים אחרות, למשל, כשהייתי בנפאל עשיתי קצת עבודה בשביל אחד נזיר והדודה שלו הייתה די חולה, אני לא זוכר בדיוק עם מה, אבל לא היה לה ביטוח בריאות ולא היה לה מדיקר ולא מדיקייד ולא כל הדברים האלה. כמובן ששירותי הבריאות לא היו יקרים כמו שהם כאן, אבל היא אף פעם לא קיבלה את זה, ולכן היא לא דאגה שלא יהיה לה את זה כי גם לאף אחד סביבה לא היה את זה. וכולם פשוט התמודדו עם המצב של חולים כשזה עלה. אז לקחתי אותה למרפאה והיא הייתה בסדר. והייתה נזירה אחרת שבה שהיתי שחלתה בשחפת וגם אותה נאלצתי לקחת לבית החולים. בבתי החולים בנפאל אין להם את האחיות, לפחות באותו זמן, שמטפלות בך, ואין לך כפתור התקשרות, ואין לך צנתרים ודברים כאלה, ואתה' נמצאים בחדר אחד גדול ארוך שהוא לא כל כך נקי. ובית החולים גם לא מכין לך אוכל, המשפחה שלך צריכה לבשל את האוכל ולהביא לך אותו, והמשפחה צריכה להעביר הרבה מהתרופות. אז, שוב, האנשים האלה היו מודאגים מלהיות חולים, אבל הם לא פחדו לאבד את ביטוח הבריאות או ההטבות שלהם. הם פשוט היו שמחים להיות אצל הרופא ולהיות מסוגלים לקבל טיפול רפואי כלשהו. גם אם, כמובן, שירותי הבריאות העומדים לרשותם לא היו כמו מה שיש לנו כאן.

אז מה שאני מגיע אליו הוא הנקודה שהעליתי אתמול, כלומר, אנחנו משווים את עצמנו לאנשים סביבנו, או שאנחנו משווים את עצמנו למה שמוכר לנו, ואז אנחנו מפחדים או אנחנו מקנאים על סמך זֶה. אבל אם נרחיב את הטווח של מה שאנחנו מסתכלים עליו, נראה בכל כך הרבה דרכים שלמעשה יש לנו יותר מזל להתחיל איתם, וגם אם נאבד משהו או נצטרך לוותר על משהו, אנחנו עדיין בר מזל יותר ממיליוני ומיליוני אנשים על הפלנטה הזו. וכך, זה משנה את התודעה מפחד להכרת תודה והערכה. וזה משנה את התודעה כדי להפוך אותו לכזה של ראייה שעלינו לפתח את הכוח הפנימי שלנו כדי להתמודד עם המצבים האלה. ושזה יוביל להרבה יותר ריפוי מאשר להתפרק ולרחם על עצמנו ולהאשים אחרים בכל המצב. בסדר?

החשיבות של להיות נדיב

ואז, דבר נוסף, שלדעתי יכול להיות מאוד מועיל מבחינת הכלכלה, הוא - [מרים את החתול ומדבר איתו/בשבילו]: "אני לא מודאג מזה, אני אוכל את אותו מזון לחתולים כל יום, אני ישן באותו הסל כל יום, ואני לא מחליף סדינים פעם בשבוע”. הוא עדיין מרוצה.

אבל דבר אחד, אתה יודע, הפחד שלא יהיה, זה הפחד מעוני, אתה יודע, כשאנחנו מציעים את המנדלה, אנחנו מציעים בלי שום תחושת אובדן. מה זה אומר, מה זה: בלי חשש שאם נמסור את זה לא יהיה לנו את זה, בלי חשש לאבד משהו. כי הפחד הזה מאובדן הוא הרבה יותר כואב מאשר בעצם אין משהו אם אנחנו לא קשורים אליו. אז אם נוותר על התקשרות למשהו, לא להיות איתו זו לא בעיה, בסדר? אם אנחנו קשורים לזה אז כמובן לוותר על זה זו בעיה. ואפילו שיש לנו את זה זו בעיה, כי גם כשיש לנו את זה אנחנו מפחדים לאבד את זה. אז המנדלה הצעה נעשה כדי לעזור לנו ללמוד לא לפחד מלוותר על דברים ובמקום זאת לקבל תחושה של שמחה ותענוג בנתינה.

וכך זה מתחבר לכל העובדה שנדיבות היא הגורם לעושר. עכשיו כשהכלכלה יורדת, אנחנו חושבים שקמצנות היא הסיבה לעושר. אז כל המנכ"לים היו קמצנים וקמצנים ומרוכזים בעצמם אז יש להם את כל הכסף. אז עכשיו: "אני אהיה קמצן, קמצן ומרוכז בעצמי ולא אחלוק את מה שיש לי עם אחרים, כי אז לא יהיה לי את זה." אתה רואה למה אנחנו מגיעים? אנחנו מחקים את אותה גישה שאנחנו מבקרים אצל האנשים שהיו חמדנים ומרוכזים בעצמם שהכניסו את המערכת לבלאגן הזה, שהוא גישה של רק לדאוג לעצמנו. והעניין של, אתה יודע, "אם אני נותן את זה לא יהיה לי את זה", ו"הדבר הכי חשוב זה אני ושיש לי את מה שאני רוצה". וכל עוד יש לנו את המוח הזה, זה לא משנה אם אנחנו עניים או אם אנחנו עשירים. בראש שלנו אנחנו עניים ויש תחושה של עוני ותחושת חוסר. וזו הסיבה שלעתים קרובות מאוד כשאתה הולך למדינות עולם שלישי תראה אנשים נדיבים, למרות שאין להם כמעט כלום, ואתה בא לכאן שבו לאנשים יש הרבה והם מתקשים להיות נדיבים. ולכן אנחנו מדברים על כך שנדיבות היא הסיבה לעושר, אבל כשזה מגיע לזה אנחנו חושבים שקמצנות היא הסיבה לעושר ואנחנו תלויים במה שיש לנו. ולמרות שאנו נאחזים בזה, אנו מרגישים עניים יותר ויותר. אבל כשאנחנו נותנים את זה ועם שכל שמתענג על נדיבות אז המוח מרגיש די עשיר, והמוח מרגיש מרוצה, המוח מרגיש שמח כי אנחנו מרגישים שמחים בנתינה, ורק תהליך הנתינה הוא מענג. ואז גם, אם במקרה אתה חושב על קארמה בצורה יותר מרוכזת בעצמך, אתה יודע שנתינה היא הסיבה לעושר. אם במקרה אתה חושב על קארמה באופן פחות מרוכז בעצמו אז נתינה יכולה להיות הגורם להארה עבורך. בסדר? אבל בכל מובן, להרחיב את המוח באמת ולראות שהמוח שנאחז הוא מוח מפחד ויש לו תחושת עוני. ואילו מוח שנותן הוא הרבה הרבה יותר חופשי ומשוחרר, ומרגיש הרבה יותר אושר.