מוות מתחת לעץ הבודהי

צ'ופל דרונמה הנכבדה מספרד הגיעה לבודהגאיה עם עשר מאחיותיה הנזירות מהמרכז הבודהיסטי סמיי לינג בסקוטלנד כדי להשתתף בתוכנית הסמכה הבינלאומית המלאה של בודהגאיה בפברואר 1998. ראיתי אותה בשיעורים ובהדרכות לנזירים - רזה, נזירה בגובה בינוני בשנות ה-40 לחייה. לא היה בה שום דבר יוצא דופן למראה; כולנו, הנזירים, נראים דומים עם הגלימות והראשים המגולחים שלנו. כשירדתי לארוחת בוקר בחמישי מתוך תשעת הימים של התוכנית, שמעתי שהיא מתה פתאום. הנסיבות בהחלט היו ייחודיות.

למרות שהנזירים השואפים ערכו תפילות שחרית יחד באולם המרכזי של המקדש הסיני בכל שאר הימים, באותו בוקר הם הלכו לכנסייה. סטופה במקום זאת, להתפרק לקבוצות קטנות כדי לעשות את אימון הבוקר שלהם. כשהיום עלה, ישב הכבוד צ'ופל דרונמה עם הנזירות של סמיי לינג והיו מדיטציות מתחת לעץ הבודהי, מקום בּוּדְהָאמתעוררת. הם קמו לעבור כמה מטרים כדי להצטרף לקבוצה אחרת של נזירות כדי שיוכלו לשיר את השבחים לטארה ביחד. כשהיא התיישבה, היא התמוטטה באופן בלתי צפוי. הנזירות התאספו סביבה וסביבה מורה שלה, למה ישע לוסל, שהיה בקרבת מקום, ניגש. למרות שנעשו ניסיונות להחיות אותה, תוך חצי שעה היא מתה מתחת לעץ הבודהי.

כולנו היינו המומים מהפתאומיות של זה, למרות שחלק ידעו שיש לה קוצב לב מאז שהייתה בשנות ה-20 לחייה. כמתרגלים בודהיסטים, אנו חושבים על ארעיות ומוות כדי להמריץ את תרגול הדהרמה שלנו. אבל בכל פעם שמתרחש מוות אנחנו עדיין בהלם. אבל למות מתחת לעץ הבודהי בזמן אמירת תפילה, עם נזירות סביבה והמורה שלה לצדה - זה לא היה מוות רגיל.

פניה היו שלווים כשהנזירות הניחו אותה גוּף בקופסה (זה לא באמת היה ארון קבורה, כי דבר כזה הוא מפואר בהודו, ומשתמשים בו מחדש) בחברת מהבודהי. הקופסה הייתה עמוסה בקרח כדי לתת זמן לאחותה להגיע מאירופה לשריפה, והנזירות עשו צ'נרזיג פוג'ה.

יומיים אחר כך התכנסנו להלוויה. הנזירות הרימו אותה גוּף, מכוסה בצהוב שלה נזיר חלוק מהקופסה והניח אותו על במה נמוכה באגודת מהבודהי. מספר נזירים ונזירות סינים, כולל ה קארמה אחריה מן הסמיכה, גבוה נזיר מהונג קונג, שירו ​​יפה תפילות בסינית. ואז אלה במסורת הטיבטית עשו צ'נרזיג פוג'ה, ולבסוף הנזירים Theravada שרו בפאלי. אנשים שמעולם לא פגשו את צ'ופל הנכבדת אך שמעו על מותה החריג הגיעו להציע פרחים, קטורת, קאטות ונרות. שמנו אותה גוּף בחזרה לקופסה, פיזר מעליה פרחים והנח אותה בחלק האחורי של ג'יפ. החלה תהלוכה דרך העיירה ברחוב אחד בודהגאיה, מעבר לגשר של נהר נרנג'רה, היבש בתקופה זו של השנה, עד לאמצע אזור חולי עצום. נבנתה מדורת לוויה ושוב הרמנו אותה הנזירות גוּף יצא מהקופסה והניח אותו שם. באותו זמן היו שם מאות אנשים - הודים, אירופאים, טיבטים, סינים, סרי לנקים וכו' - שישבו על מחצלות המקיפות את הדליקה. הפזמונים התחדשו והאש נדלקה. הנזירים והנזירות הסינים, בגלימות מוזהבות זורמות, הובילו אותנו בקריאות "נאמו אמיטיפו" תוך הקפת המדורה. כשהם עצרו, הנזירים התרוואדן, בגלימות אוקר, זעפרן וחומות, קראו בפאלי. כל אותו זמן ישבו הנזירים הטיבטים הלבושים בצבע חום וזימרו בטיבטית. התפעלתי: כמה מדהים שיש כל כך הרבה סנגהה חברים ממסורות שונות משתתפים בהלוויה של זר שהם אפילו לא הכירו! הייתה לי תחושה חזקה של האחדות וההרמוניה העמוקה של סנגהה כשכולם הצטרפו באופן ספונטני לעזור.

כשהאש בערה, המשכנו לשיר. ענני עשן שחורים התרוממו מהאש, ואני חשבתי על שריפת הגישות המטרידות שלנו קארמה, הגורמים לכל הסבל שלנו. לא יכולנו לראות את הכבוד צ'ופל דרונמה גוּף בכלל, מה שהיה יוצא דופן, שכן בזמן שריפה פתוחה איבר כזה או אחר משתלשל לעתים קרובות החוצה וצריך לדחוף אותו בחזרה לתוך האש. לאחר זמן מה, כשהאש נדלקה, הסתכלתי מערבה, לכיוון ה- סטופה. קרני הזהב של שמש אחר הצהריים פרצו דרך העננים, והטילו אור מקסים על פני האדמה סטופה.

כשהתרחקנו מהמדורה, רגלינו מחליקות בחול, אחותה אמרה לי, "זה כמו חלום. במערב, הלוויות כל כך נוראיות. אתה צריך להתמודד עם כל כך הרבה אנשים כדי לסדר את זה, כמו גם עם תגובות רגשיות קשות של אחרים. אבל כאן זה היה ללא מאמץ וכל כך הרבה אנשים עזרו".

משהו במותו של דרונמה הנכבד שינה אותי. לא רק שהיא מתה בשלווה מתחת לעץ הבודהי עם המורה שלה ואחיות הדהרמה לצדה, אלא שההלוויה שלה הותירה את כל הנוכחים מרומם ומלא השראה. איש לא התייפח מרוב צער. אף אחד לא התווכח על סידורי הלוויה. איש לא הרגיש טובע באומללות. במקום זאת כולם קיבלו השראה - מהדהרמה ומהתרגול הצנוע של הנזירה הזו. היא בוודאי התפללה חזק לא רק שחייה יהיו בעלי משמעות, אלא גם שמותה יועיל לאחרים. כמעט כולם בהלוויה שלה התפללו, "לו רק יכולתי למות ככה!"

כשדיברתי עם הנזירות שהכירו אותה, למדתי שהיא הייתה נזירה במשך שנים רבות ועשתה כ-11 שנות נסיגה. עם זאת, שותפתה לדירה בתוכנית הסמיכה אמרה לי שצ'ופל הנכבדה העירה שהיא לא מרוצה מההתקדמות שלה. כשהיא דוחפת את עצמה חזק ושופטה את עצמה בחומרה, היא הרגישה שאחרים מתאמנים טוב יותר ומשיגים תוצאות טובות יותר. לפעמים היא הייתה נופלת על כך. זה גרם לי לשקף כיצד ההערכה העצמית שלנו מוטה לעתים קרובות על ידי הונאה עצמית מיותרת, כי תראה את הדרך שבה היא מתה ואת ההשפעה המעוררת השראה שהייתה לה על אחרים! אם נתרגל באדיבות וללא ציפיות, פשוט נסתפק ביצירת מטרות טובות מבלי לחפש חוויות פנטסטיות, התוצאות יגיעו מעצמן. שיפוט עצמי הוא חסר תועלת וכואב, שלא לומר לא מדויק. זרעי המידות הטובות שזרעה בזרם הנפש שלה וחזק שלה שאיפה להועיל לאחרים הבשיל באופן טבעי, והביא תועלת רבה, אפילו במותה.