נדיבותם של זרים

רציתי לחלוק כמה חוויות עוצמתיות שחוויתי על טוב לבם של זרים, הראשונה לפני הנסיגה, השנייה במהלכה.

הראשון היה די פשוט, וגם די יפה. אחרי שהורדתי את הכלב שלי, גרים, הלכתי לסיבובים הרגילים שלי. אתה חייב להבין; גרים הלך איתי לכל מקום - לעבודה, לבתי הקפה, לטיולים שלנו בצהריים בעיר. ובכן, במשך יומיים מוצקים, בכל מקום שאליו הלכתי, הגיעו אלי ללא הרף מכרים פשוטים והרבה זרים גמורים, ושאלו את מקום הימצאו. פשוט הייתי אומר, "הייתי חייב להיפרד ממנו." הייתי ממש המום מהתגובה - עיניים דומעות, הערכה כנה לאיזו ישות יפה ומיוחדת הוא היה, התפרצויות של חמלה ואהדה. כל כך הושפעתי. אני לא חושב שאי פעם אראה את מה שנקרא "זרים" באותה דרך נלהבת. אני רואה בזה את ההוראה האחרונה של גרים.

השני באמת פתח בי משהו. החלטתי שאני באמת צריך לטהר את מערכת היחסים שלי עם אמא שלי. עלה בדעתי כשנסעתי בחזרה לבויס מהמפגש המשפחתי שלנו לאחרונה שמעולם לא עשיתי את זה באמת. נראה לי שאני לוקח כל כך הרבה כמובן מאליו! אז ישבתי שם, וממש הופתעתי כמה חרטה יכולתי לעורר על דברים ספציפיים במהלך חיי, אבל העיקר היה לראות איך, למרות (או אולי בגלל) הדוגמה המופלאה של אמי להעמיד את האינטרסים של בעלה וילדיה קודם כל, שמתי בעקביות את האינטרסים שלי לפני שלה ביחסי איתה. ואז עלה בדעתי: אם יש לי כל כך חרטה על איך שהתייחסתי לאמא שלי בחיים האלה כשבורכתי באמא חביבה, אוהבת וחסרת אנוכיות, מה לעזאזל עשיתי לאמהות שלי בעבר. חיים? ותוך כדי טיהור כל מה שהצטבר שלילי קארמה, פגע בי שהשליליות האלה הן הגורם המדויק לקשיים שלי בחיים האלה כשמדובר בזרים. זה בגלל חוסר התודה האנוכי שלי כלפי היצורים האלה כשהם היו האמהות שלי בחיים הקודמים, כל כך קשה לי להתייחס אליהם בחיים האלה. אני מבין שזה אולי נראה די מובן מאליו אבל זה באמת שקע כשהצבתי את זה בהקשר של חרטה על כל חוסר הרגישות שלי לאמא שלי בחיים האלה.