גילוי פערים

לפני שנתיים או שלוש, קיבלתי החלטה לעזור לאנשים אחרים מכיוון שלא הייתי בטוח מה אני אמור לעשות. בעצם השאלה שלי הייתה, "מאז שאנחנו נולדים, מייצרים פסולת ומתים, מה הטעם?" החלטתי שהנקודה היא לנסות לשפר את העולם, לעשות אותו טוב יותר ממה שמצאתי אותו. החלטתי שעזרה לאחרים היא האמצעי המהיר ביותר להשיג זאת. אבל אז קרה החודש הזה.

יש קבוצת לימוד שאני נפגש איתה, ובזמן האחרון החמירתי איתם, אבל לא שמתי לב. מה שכן שמתי לב היה החמרה שלי בדברים קטנים מאוד לאחר הפגישות שלנו. ככל שהתחננתי יותר ויותר, סוף סוף שמתי לב לזה. בהתחלה הרחתי את זה כעל תסכול והמשכתי הלאה, אבל אז עדיין כעסתי על דברים ממש קטנוניים. אז ידעתי שמשהו לא בסדר.

התיישבתי לברר מה באמת קורה מכיוון שהייתי בטוח שמה שמכונה "הסצנות המקוממות" האלה לא היו הגורם שלי כעס, אבל ההשפעה של זה. הנה מה שגיליתי. עקבתי אחר כעס חזרה: כעסתי כי הייתי מתוסכל. אוקיי, אין הפתעה שם. הייתי מתוסכל כי הייתי מריר. קצת הפתעה. הייתי מרירה כי הרגשתי שאנשים מנצלים אותי. הַפתָעָה!!

ההפתעה הייתה שבדרך כלל אני לא נותנת בכלל להתעורר למצב של ניצול, שלא לדבר על להמשיך. אז הייתי צריך לחקור יותר.

הרגשתי שמנצלים אותי כי כאן הקדשתי את חיי לעזור לאחרים להשתפר והם לא השתפרו! איך הם מעזים! ובכן, ברגע שידעתי של"הם" יש בעיה, הכל נפל על מקומו די מהר. הם היו צריכים להשתפר כדי להדביק אותי. ביסודו של דבר חשבתי שאני יותר טוב מכולם והייתי רחמני לקחת פסק זמן מלוח הזמנים העמוס שלי כדי לעזור להם לשפר את עצמם - כדי לעזור להם להדביק אותי. וואו.

מה עשיתי כדי לפתור את הבעיה? פשוט ישבתי שם והודיתי, על סמך העדויות, שהרגשתי שאני יותר טוב מכולם. לא ניסיתי להילחם בזה, לא הצדקתי את זה, כל מה שעשיתי זה להודות בזה. ומצב הקבלה הזה היה ממש מרגיע ומנקה. זה לא היה נכון או לא נכון. לא הייתי טוב או רע. זה היה פשוט נכון, עובדה היסטורית. לא היה על מה להתווכח או להתווכח, וזה היה מאוד משחרר.

אז לא רק שמצאתי את השורש שלי כעס במצב הזה, אבל גם לי הייתה חוויה מאוד נחמדה לעשות זאת. מאוד מתגמל.

ההערה של תובטן צ'ודרון הנכבד: מה שעשית הוא המשמעות האמיתית של "תרגול דהרמה". על זה מדובר בדהרמה. התנגדות לרגשות הרסניים בנפשך - במקרה הזה כעס ויהירות - והחזירו את דעתך למצב ברור ומאוזן.