לקח חשוב שנלמד

הרשו לי לשתף בשיעור חשוב שלמדתי לאחרונה. הלכתי למקלחות ערב אחד ותליתי את המכנסיים הקצרים, המגבת והתחתונים שלי על הקרס מחוץ לתא המקלחת. ביציאה מהמקלחת גיליתי להפתעתי ולצערי שהמכנסיים הקצרים חסרים. מכנסי ניילון קצרים האהובים והטובים ביותר! ההפתעה הראשונית שלי פינתה את מקומה עד מהרה לחוסר אמון, "אני לא מאמין שלמישהו יש את הנאדים לגנוב אותם ממש מתחת לאף שלי!!" ואז באמת התחלתי לבחון לעומק את הבעיה הזו ואיך אני מגיב אליה. היה קול קטן עדיין בחלק האחורי של מוחי שאומר, "אתה צריך לכעוס, פשוט כועס. יש להם הרבה f%*%!! עָצָב!"

אבל, אתה יודע מה, נכבד צ'ודרון? הקול הקטן הזה היה כל כך מטומטם וחסר שכנוע שנאלצתי לצחוק על עצמי ועל המצב. שאלתי את עצמי, "של מי המכנסיים הקצרים באמת? מי הרכיב את המכנסיים הקצרים האלה והוביל אותם לכאן? מי נתן לי את הכסף לרכוש אותם? (ההורים שלי) וחוץ מזה, מי זה ה"אני", "אני" או ה"שלי" הזה שהחזיק במכנסיים הקצרים האלה מלכתחילה? ה"אני" הזה ריק מקיום מובנה וכך גם המכנסיים הקצרים. כמה טיפשי!

אני שמח לומר שלא כעסתי, או אם כן, קצת, לא התחברתי לזה כעס, מה שהיה יותר כמו תחושת תסכול מאשר זעם. למעשה, אפילו אמרתי תפילת חמלה כלפי האדם שגנב אותם, בידיעה שאותו אדם עומד לקצור את ההשלכות הקרמתיות של המעשה שלו. חוץ מזה, האדם הזה סובל מתאוות בצע, וזה כנראה מה שאילץ אותו מלכתחילה לקחת את המכנסיים הקצרים.

יש דבר אחד שכדאי להזכיר בקשר לשיעור זה. זה באמת הדהים אותי איך, בתרבות החומרנית שבה אנו חיים, אנו מותנים ומתוכנתים להגיב בדרכים ספציפיות למצבים או בעיות מסוימות. כשמישהו גונב לנו משהו, אנחנו אמורים לכעוס, לכעוס, ואפילו לחפש נקמה ותמורה. כמה זה מטורף? אני מאמין שאמרת בקלטת שלך שעלינו לשקם את עצמנו ואת הדרך בה אנו רואים דברים. ובכן, זו הייתה אחת מהפעמים האלה. טוב לי לומר שזה באמת לא היה כל כך קשה לעשות. אני שמח שלא הגבתי באימפולסיביות עם כעס ואלימות כפי שכנראה הייתי עושה בעבר. בתת-תרבות של סביבת כלא, זה כמעט נדרש להתפרץ בנסיבות כאלה. יש אנשים שמוכים או נדקרים בהרבה פחות. זה באמת חבורה של שטויות מאצ'ואיסטיות ואני לא אתן לעצמי להיגרר לזה.

מאוחר יותר: זמן קצר לאחר גניבת המכנסיים הקצרים שלי, חבר מוסלמי שלי שמע על מצוקתי ונתן לי מכנסי ניילון נחמדים. בהתחלה סירבתי, אבל הוא התעקש, אז הסכמתי והייתי אסירת תודה.