הניצוץ

בתחילת 2006, היה לי העונג להכיר את הנכבד ת'בטן צ'ודרון ואת כבוד ת'בטן טארפה במהלך ביקורם במרכז הכליאה איירוויי הייטס. באותה תקופה ישבתי שנה בכלא והייתי מאוד כועסת ומפוחדת. הייתי כל כך עסוק בלהסתכל על אחרים - בחיפוש אחר סימנים שהם עומדים להזיק לי - שלא נשארה לי אנרגיה לעצמי. בקיצור, החיים שלי דפוקים.

הפגישה הראשונה נמשכה שעה בערך, והנושא וון. צ'ודרון דיבר על "פנימי כעס." מעולם לא חשבתי על כעס בצורה כזו בעבר, אבל זה הגיוני מאז כעס צריך לבוא מאיפשהו. בעבר הסתבכתי ברעיון, "זה לא אני שמתעצבן, זה תמיד הם!! הם גורמים לי לעשות את זה! הם מכעיסים אותי!" האם יצאתי מהמסלול!

בחיים שלי לא לקחתי את הזמן לשבת ולהקשיב באמת למה שנאמר. ולעולם, לעולם לא הייתי מאמין שהמידע שישנה את החיים הזה יגיע מאישה קטנה, מגולחת ראש, 120 קילו ספוגה רטובה עטופה בסדינים (LOL). אתה רציני?

ובכן, בלשון המעטה, באותו יום, באותו רגע, למדה הטקסנית האדומה הזו לא לשפוט ספר (נזירה) לפי הכריכה שלה!

אני לא יכול לבטא את השינוי שמשנה את החיים שהתחילו בי דיבורים קצרים. במהלך חמש השנים האחרונות פלוס התברכתי להאזין באופן אישי ובקלטת ל-Ven. Thubten Chodron וקרא כמה מספריה. עם הזמן למדתי למה לעשות מדיטציה ואיך מדיטציה. למדתי להתמודד עם הבעיות שלי כי אני האש בלהבה הזו. בחיים שלי לא הייתי מודה שאני האויב הכי גדול שלי, כשתמיד היה כל כך קל להאשים "אותם".

לִי! לִי? איך אני יכול להיות האויב הכי גדול שלי? קַל. כי אף פעם לא למדתי להקשיב לעצמי. הייתי בן 42 ולא היה לי מושג מי אני בכלל. הייתה לי חרדה קיצונית, סבלתי מעודף משקל, במצב בריאותי מאוד לקוי, ואפילו גרוע מכך, סבלתי מדימוי עצמי נמוך.

כבר לא. היום אני נוטל מעט תרופות. אני רזה ובריא, שמח וחיובי. אני אצא מהכלא השנה.

לסיום, הם אומרים שהכל ביקום התחיל ב"מכה". במקרה כזה, הניצוץ בחיי הגיע ממנזר סרוואסטי!