נפתח לאהבה

בדיוק סיימתי לקרוא את הספר תורות על אהבה מאת Thich Nhat Hanh, זן נזיר מוייטנאם העומד בראש א סנגהה בצרפת בשם Plum Village. לפעמים במהלך קריאת הספר הזה, הייתי מוצא את עצמי רוצה לדלג על עמודים מסוימים שדיברו על דברים שעוסקים בחסד אוהב, וזה ממש הפריע לי. כשהתחלתי להסתכל אחורה על חיי, גיליתי שזו לא הפעם הראשונה שעשיתי את זה ולקח לי זמן להגיע להבנה למה בדיוק אני עושה את זה.

את אבי הביולוגי הכרתי רק בפעם השנייה ב-42 שנים (הפעם הראשונה הייתה לחמש דקות כשהייתי בן 15, וכזכור, זה לא הלך טוב). הפגישה השנייה הזו התקיימה בכלא המחוזי בתקופה בחיי שבה ויתרתי על החיים החופשיים, יצאתי למסע פשע וקיבלתי 35 שנות משרה קבועה. מיותר לציין שזו הייתה נקודת שפל בחיי.

אני מזכיר את הפגישה הזו עם אבי משתי סיבות: ראשית, כי אני חושב שחשוב לשתף זמנים כואבים בחיינו כדרך לשלול את כוחם עלינו, ושנית, זמן קצר לאחר הפגישה הזו אבי הביולוגי נפגש עם אמי, ובאותו זמן הוא אמר לה שהגברים במשפחתי לבשו את רגשותיהם על שרוולים, אבל לא היו מסוגלים לאהוב. תמיד ענדתי את הרגשות שלי על השרוול שלי, ועד לאותו זמן, טיפוח אהבה וחמלה כלפי אחרים או כלפי עצמי כמעט הוכח כבלתי ניתן להשגה.

עכשיו, הנה אני מרגיש דוחה כשאני קורא חלקים מספרו של Thich Nhat Hanh ושואל את עצמי, "האם אני מסוגל לאהוב?" מאז אותו יום עם אבי, הוספתי עוד 17 שנים ל-35 האלה, ואני חושב שעכשיו יותר מתמיד אני צריך להיות אדם אוהב וחומל.

רוב האנשים בכלא - כולל אני - צריכים לעטות מסיכה כדי לשרוד במקום שבו בני גילך מתגמלים אותך על התנהגות תוקפנית וחריגה. כשאתה מבלה את הימים והלילות שלך בדאגה לגבי המעט שיש לך או בתכנון מי אתה הולך לרסק הבא כדי שתוכל לשמור על המוניטין שלך רענן בראש של כולם, אין לך הרבה זמן לטפח חסד אוהב. לפחות זה מה שחשבתי. אבל אני לא מאמין בזה היום.

הבנתי שהסיבה שהרשיתי לעצמי להרגיש רתיעה ולא מרשה לעצמי לחוש חמלה או להראות אהבה היא כי כל כך כואב לי לתת לרגשות שלי לזרום ולפתוח את ליבי להיות פגיע. כשאני שונאת או יש לי רגשות של כעס, אני מסוגל להרחיק את כל הרגשות האחרים, ולכן, קל להרחיק את הפגיעה שחמלה ואהבה מביאות.

זה אולי נשמע לך מבלבל, אבל תן לי להסביר. כשאני פותח את לבי להרגיש חמלה כלפי אחרים וכשאני מראה להם אהבה וחסד, אני צריך להכיר בתוכי בכל הכאב והאומללות שגרמתי לאחרים. אף אחד לא אוהב לחשוב על עצמו כעל אדם רע, מישהו שלא אכפת לו ולא מתחשב באיזה נזק הם גורמים לאחרים. ובכל זאת, זה בדיוק מה שעשיתי לאחרים וזה בדיוק מה שאני עושה כשאני עושה את זה לאחרים.

אבל, כשאני רואה את עצמי רק כפעולות אלו או רק כסוג כזה של אדם, הכאב והאומללות כל כך עזים עד שאני מסתגר בפני כל הרגשות מלבד אלו שמכסים את הכאב. מה שאני בעצם עושה זה לשמור על עצמי מלהיות מסוגל לרפא ולצמוח. אני מונע מעצמי להשקות את זרעי האהבה והחמלה בתוכי.

אני מאמינה שאני אנוכית כשאני מסרב לפתוח את לבי ולהכיר בפגיעה שלי כלפי אחרים וכאשר אני מרשה לעצמי להיות חסרת אכפתיות וחסרת התחשבות להסוות את הכאב שלי. אני גם מסרב להתמודד עם הפחד שלי מכאב על ידי בחינת הדברים שעשיתי כדי לפגוע באחרים, ואני רק מנציח את המעגל שמחזיק אותי בעולם עומד של התעללות עצמית וסבל.

גם אני חושב שהרגשתי נוח באורח החיים האנוכי של "אני", ולפעמים אני צריך לצחוק כשאני תופס את עצמי עושה את זה, כי אין באמת "אני" בכלל - זו רק אשליה ! כולנו מחוברים. כולנו אותו דבר. מהראשן בבריכה ועד למלך על כס המלכות, מהאיכר בשדה ועד האנשים בכלא על הדרגשים שלהם, כולנו אותו הדבר. וכשאתה רואה את זה, כל נזק שאתה גורם לאחרים אתה עושה לעצמך.

בפרק הפתיחה של ספרו של תיך נאט האן פרשנות על סוטרה הלב, הוא אומר:

אם אתה משורר, תראה בבירור שיש ענן בדף הנייר הזה. בלי ענן לא היה גשם; בלי גשם העצים לא יכולים לצמוח; ובלי העצים לא נוכל לעשות נייר. הענן חיוני לקיום הנייר. אם הענן לא כאן, גם דף הנייר לא יכול להיות כאן. אז, אנחנו יכולים לומר שהענן והנייר מתאימים זה לזה. בין-הוויה היא מילה שעדיין לא נמצאת במילון. אבל, אם נשלב את הקידומת "בין" עם הפועל "להיות", יש לנו פועל חדש "בין-להיות". בלי ענן אין לנו נייר, אז אנחנו אומרים שהענן וגיליון הנייר "נמצאים זה בזה".

אם נתבונן בדף הנייר הזה אפילו יותר לעומק, נוכל לראות את אור השמש שבו. אם השמש לא כאן, היער לא יכול לצמוח. למעשה, שום דבר לא יכול לגדול. אפילו אנחנו לא יכולים לגדול בלי שמש. וכך, אנו יודעים שאור השמש נמצא גם בדף הנייר הזה. הנייר והשמש "ביניהם". אם נמשיך להסתכל, נוכל לראות את הכורת שחתך את העץ והביא אותו לטחנה כדי להפוך לנייר. וכן, אנו רואים את החיטה, אנו יודעים שהכורה אינו יכול להתקיים ללא לחמו היומי, ולכן, החיטה שהפכה ללחם שלו נמצאת גם בדף הנייר. כשאנחנו מסתכלים בצורה הזאת, אנחנו רואים שבלי כל הדברים האלה, דף הנייר הזה לא יכול להתקיים.

אם נסתכל אפילו יותר לעומק, אנו יכולים לראות שגם אנחנו נמצאים בזה. זה לא קשה לראות, כי כאשר אנו מסתכלים על דף נייר, דף הנייר הוא חלק מהתפיסה שלנו. המוח שלך נמצא כאן גם כך שנוכל לומר שהכל נמצא כאן בתוך דף הנייר הזה. אתה לא יכול להצביע על דבר אחד שלא נמצא כאן - זמן, מרחב, אדמה, הגשם, המינרלים, באדמה, השמש, הענן, הנהר, החום. הכל קיים יחד עם פיסת הנייר הזו.

אתה לא יכול להיות לבד לבד. אתה "בין-נמצא" עם כולם והכל. לכן, כשאתה עושה משהו פוגע לאחד, אתה עושה את זה לעצמך. וכמו כן, כשאתה אוהב מישהו ומראה לו חמלה, אתה אוהב ודואג ומגלה חמלה כלפי עצמך.

אז בפעם הבאה שמתחשק לך לפגוע במישהו אחר, פנה אליו והראה לו אהבה וחמלה. תוך כדי כך, תגלו שאתם נותנים לעצמכם חיבוק גדול וגדול.