בעלות, אבל עם תקווה

כתבת שעלי להתפלל בתרגול שלי שבחיים הבאים אוכל להועיל לכל אותם אנשים שפגעתי בהם. בזמן שאני עושה את זה עכשיו, אני גם מתפלל שמצבם טוב עכשיו, שהקורבנות שאנסתי המשיכו והפכו שלמים ומאושרים, שהאדם שלקחתי את חייו זכתה ללידה מחדש במזל, ושמשפחתו שגשגה מאז. היעדרותו.

אני מסתכל מאחורי, על העבר שלי, ורואה את ההיבטים הלא בריאים של חיי. אני מתבייש עמוקות ומתחרט על העצב או הכאב שגרמתי למישהו. אני אפילו חושב על החיות שהתעללתי בהן, מילה או פעולה לא נחמדה שעשיתי לאדם זר. אני מסתכל על הכל ולעיתים מתעכב על הזיכרון של אותם אירועים. לפעמים אני מגיב בצורה פנימית; אני נהיה עצוב ודומע בעיניים. ותמיד ישנה השאלה, "למה הייתי כזה תחת?"

אבל אני תמיד מרגיש תקווה. למה? כי אני גם זוכר כשפעלתי בטוב לב, כשחשבתי על אחרים לפני עצמי, כשהנקתי ושחררתי חיה פצועה, כשאמרתי מילה טובה או ביצעתי פעולה בריאה לאדם זר. בעוד שחלק מהפעילויות הללו היו מונעות על ידי אגו באותה תקופה, הן היו טובות בכל זאת; הם היו התחלה. אני לא קדוש בשום פנים ואופן, אבל אני עושה את שלי ומסתדר די טוב. אני עושה כל מה שאני יכול שהוא בריא ומביא למודעות כשמשהו לא בריא. אני עובד על זה. וכך אמשיך בתפילותי עבור אלה שפגעתי בהם ואעשה כל שביכולתי במהלך החיים האלה כדי לעשות מה שהוא בריא. על זה עוסק התרגול הזה, כן?

כודרון נכבד, אני רוצה להודות לך על הקריינות הכנה והכנה שלך כמה קשה היה לך כשהתחלת בתרגול הדהרמה. הזכרת חלקית,

מה שבלט עבורי בתור הקשיים שעברנו לא היו הפיזיים - החיים בעניים תנאים בהודו או בהיותו עני מאוד במערב. אלא העובדה שהמוח שלי היה כל כך מלא בזבל אז. הייתי מבולבל ולא יכולתי לזהות מתי מוחי התגבר על ייסורים נפשיים. זה בעצם מה שגרם לכל הקשיים, לא החיים תנאים או איך החברה המערבית התייחסה לנזירים בודהיסטים.

בעבר שלי תמיד היה לי נוח להאשים משהו אחר מלבדי כשדברים השתבשו. זו הייתה אשמתו של מישהו אחר או מצב כלשהו שגרם לי להיכשל במשהו. אתה די אישרת הרבה מהחוויות שעברתי מאז שהייתי בנתיב הדהרמה. המאבקים שחווית (וכנראה עדיין?) הם מראה למה שעברתי וממשיך עד היום. אני אסיר תודה שאני לא במסע הזה לבד.