הוראה על ארעיות

אני נוסע למנזר סראבסטי בניופורט, וושינגטון, מספר פעמים בשנה. מנזר סראבסטי הוא בודהיסט אמריקאי נזיר קהילה שבה נזירות, נזירים ותלמידי הדיוטות לומדים, מתרגלים, לומדים, יוצאים לריטריטים, מציעים שירות ושואפים לשמור על קהילה הרמונית. אין כמוה. זה מקום מדהים.

ביום שישי אחר הצהריים, 18 באוגוסט, יום הנסיגה המתוכננת. הייתי במטבח המסחרי הגדול והכנתי עוגיות שוקולד צ'יפס. יצאתי אל הסיפון המוצל שפונה מערבה. מוקדם יותר היום נשבו משבי רוח עד 25 קמ"ש. היה חם ויבש. כשהסתכלו על הנכס, כמה מאיתנו ראינו עשן מיתמר מאחורי כמה מבנים. בהתחלה חשבתי שזה ענן, אבל עד מהרה שמעתי את הקריאה ל-911 וידעתי שזו שריפה בשדה קוצים. שריפות בר מתרבות בבצורת תנאים עם שפע של דלק דליק, כגון עשבים ועצים שהתייבשו. ידענו שזו אפשרות, ועכשיו זו המציאות.

המנזרים נכנסו לפעולה רגועה וממוקדת. אנשי צוות חירום האש עקבו אחר פרוטוקולים במדויק, בעוד אחרים קראו תפילות, שמרו על קור רוח וחיכו לשלבים הבאים. תוך שעה היינו ארוזים ומוכנים לפינוי. שריף המחוז נסע והודיע ​​לנו שהגיע הזמן ללכת. כולנו נכנסנו למכוניות ונסענו בכביש כשמונה עשר קילומטרים לתוך ניופורט. שיחות בוצעו, ובתוך רגעים עזבו המכוניות העמוסות לבתים או לבתי מלון בספוקיין, וושינגטון, ו-Coeur d'Alene, איידהו.

היה לי המזל לחלוק את אחד מחדרי המלון האחרונים במרכז ספוקיין עם שני נמלטים נוספים. לא ידענו שקהילה נוספת ממערב לספוקן פונתה גם היא עקב שריפה גדולה שהקפיצה את הכביש המהיר. כעת, תוך פחות מ-24 שעות, אירעו ארבע שריפות באזור שחייבו פינוי. המציאות פגעה. הייתי בעיצומו של מצב חירום אקלימי. לא רק שהיו שריפות, אלא שכתוצאה מכל העשן, איכות האוויר זינקה מ-25 ל-495 תוך פחות מיממה. 

 שריפות בר הן תזכורת מוחלטת לאמת של ארעיות כשהן משנות נופים תוך מספר שעות, מוחקות את מה שהיה מוכר פעם ויוצרות מסוכן תנאים לנשימה. ההרס שנגרם על ידי שריפות בשדה קוצים מדגיש את האופי הזמני של אפילו סביבות יציבות לכאורה. שריפות בר זו הוראה. כאשר אנו מתמודדים עם הרס שלו, אנו מתמודדים עם ארעיות הטבע, אוויר נקי, רכוש, מבנים, יקיריהם, בעלי חיים, אנשים והסביבה. תזכורת זו מעירה אותנו כדי להעריך מחדש מה באמת חשוב. ההשפעה הפתאומית וההרסנית לעתים קרובות של שריפות יער עלולה להוביל לאובדן, עקירה ותחושת חוסר יציבות. אירועים אלו יכולים לגרום לאנשים וקהילות להרהר בטבעם החולף של החיים ובחשיבות ההסתגלות לשינוי.  

לפי מה שהבנתי, חגי ישראל הגבוהים הם הוראה על ארעיות, והתפילה המרכזית לראש השנה היא תזכורת בוטה לאופי החולף של חיינו. יום הכיפורים (יום הכיפורים) מעמת אותנו עם קביעות הכול עם הקול נדרי (תפילה שנאמרה בערב יום הכיפורים), וסוכות (חג המזכיר את 40 השנים שלאחר יציאת המצרים שבה נדדו היהודים בארץ ישראל). מדבר) מזכיר לנו שהכל בחיים הוא חולף וארעי. האמת של ארעיות טבועה ביהדות. 

תנאים מסביבנו ובתוכנו משתנים ללא הרף. המציאות תמיד הייתה ככה. אנחנו פשוט באים לראות את הדברים כפי שהם. מה זה אומר לדעת באמת את האמת הזו? האם היינו נאחזים פחות, צורכים פחות ונשחרר את האחיזה בתוצאות הרצויות? או שנמשיך להזדקק ל"אש מתחת לרגלינו" כדי לממש את האמת הזו של ארעיות? 

אני לא יודע. אבל אלו זמנים להסתכל על האמת הזו. על ידי אימוץ ארעיות, טיפוח חמלה והכרה במחזוריות של התחדשות והרס, נוכל למצוא נחמה, חוסן ותחושת מטרה גם בעקבות אסונות טבע הרסניים.

שום דבר אינו קבוע מלבד שינוי.