שלוש סגולות שלובות

הייתי בספרייה שלנו ליד המחשב וניסיתי לכתוב כמה מילים שמכירים במוות האכזרי האיטי של ילד בן 7 שהכרתי. מילים שנמשכו מעבר לאותו ישן שחוק, "אני לא יכול לדמיין. אני לא יודע מה להגיד. אני שומר אותך במחשבותיי ובתפילותיי. זה כל כך לא הוגן."

במשך חודשים כתבתי על מוות כל כך נוכח בחייהם של חברים שזה בלתי נמנע שהוא ישפך לתוך שלי. הילדים שלי שאלו כל הזמן על החבר הקטן שלי, ורצו לראות את התמונות שלו שהוריו פרסמו ברצון בפייסבוק. הם רצו לדבר על המוות. אריה במיוחד. היא ידעה שהיא יכולה למות מהסרטן שלה. היא יודעת שהרבה ילדים עושים זאת. אבל היא יצאה מטיפול ובדרך להירפא אז המוות, למרבה המזל, התחיל לדעוך מעט ברקע. או לפחות כך חשבתי.

הריכוז שלי נשבר לפתע כשהיא נכנסה לחדר מתייפחת. "אִמָא! כואב לי הראש! האם זה אומר שהסרטן שלי חזר? האם עלי לקחת שוב את הכדורים הצהובים? אני הולך למות?"

נשמתי נשימה עמוקה ואמרתי, "אריה. אני אוהב אותך. תעצור את הנשימה ואז בוא נדבר על זה."

עכשיו, צריך לומר שזה כל כך מפתה להגיב מתוך פחד, שעשיתי את חלקי ההוגן. המצב הזה מפחיד במיוחד והנטייה הטבעית היא לפרק את המשבר, להציע נחמה ולקדם השקפה חיובית. בדרך כלל התגובה היא משהו כמו, "מותק, יש לך כאב ראש. לא, הסרטן שלך לא חזר. לעולם לא תצטרך לקחת שוב את הכדורים הצהובים הנוראים האלה ולא, אתה לא הולך למות".

אבל בבדיקה מעמיקה יותר, שום דבר מזה לא נכון. אריה באמת הייתה מפוחדת ויש לה סיבה להיות, אבל היא לא ביקשה ממני להציע לה את הנחמה שהיא יכולה לקבל מחיה מפוחלצת. היא ביקשה ממני את האמת. היא דיברה אליי ממקום שיודע בת כמה התודעה שלה באמת.

לקחנו שלוש נשימות עמוקות והעממתי אותה ישירות מולי כדי שנוכל לראות עין בעין. אמרתי, "אני כל כך מצטער שיש לך כאב ראש. אלה מפחידים עבור מישהו שזה עתה סיים כימותרפיה כי לפעמים זה אומר שהסרטן חזר. אז אני כל כך שמח שסיפרת לי ואנחנו נצפה בך בזהירות רבה."

היא בכתה בגלוי לנוכח האמת הזו ואני הנחתי לה כשהיכלתי את הדמעות שלי. שאלתי, "האם אתה מוכן לעוד?" היא הנהנה בחיוב.

אמרתי בעדינות אך בתקיפות, "בוא נחזור לעכשיו. הרגע הזה. אתה-אני-כאן. בוא נדבר על הסרטן שלך ברגע זה. כרגע אנחנו לא יודעים אם הסרטן שלך חזר. זה בספק בגלל כל מה שכבר עשית, אבל שום דבר לא מובטח או מובטח. ובכל זאת, כרגע עד כמה שאנחנו יודעים, אין לך סרטן אז אתה לא צריך לקחת כדורים צהובים".

היא חייכה ואז אמרה, "אבל האם אני הולכת למות?"

חייכתי ואמרתי, "כן! כמובן. ביום מן הימים. כשזה הזמן שלך. אבל כרגע אתה חי, אז נראה לי שהזמן שלך למות הוא לא עכשיו."

היא התקרבה ואמרה, "אמא. זה כל כך עצוב שמקס הולך למות. הוא בגילי."

"אני יודע, יקירי. זה עצוב. אבל אנחנו נכבד אותו בכך שנעשה עבודה טובה יותר בחיים."

לקחתי רגע ושמתי לב שאנחנו מחזיקים ידיים. הבנתי ש"כנות" זורמת דרך הידיים הימניות שלנו ו"יושרה" זורמת בשמאלנו. באותו רגע, עטפנו אחד את השני במעלות אלו ויחד יצרנו "אומץ".