האווזים והטרייר

נאבקתי עם ההחלטה הזו התיישבתי על שלי מדיטציה כרית. לפתע עלה במוחי החזון של הכלבה הראשונה שלנו, הגברת. כשהיא חלתה לקחתי אותה לווטרינר והרדמתי אותה. הייתי הרוסה, אבל באותו זמן חשבתי שאני עושה את הדבר הנכון. מאז פגשתי את הדהרמה, התחרטתי מאוד על הבחירה הזו. מיד שני המצבים נקשרו במוחי והחלטתי הייתה ברורה. למרות שהרגשתי אחריות חזקה להימנע מחשבונות וטרינרים גדולים, הרגשתי ביתר שאת שזה לא המקום שלי להחליט מתי שני האווזים האלה ימותו.

בחרתי לתת להם להיות כפי שהם. אם הם מתו, הם מתו. אם הם לא עשו זאת, אז הם לא עשו זאת. למרות שזה אולי נשמע כמו בחירה קלה, זה היה הכל מלבד קל. כמה פעמים באותו ערב עלה במוחי חזון של סבל שלי ושל האווזים המבועתים. באותם רגעים הייתי יוצא החוצה, יושב איתם בלול ומזמר אום מאנה פאדם המם. איכשהו נראה שזה הרגיע אותם והרגשתי קצת יותר טוב לעשות משהו כדי שידעו שאני שם ואכפת לי. כשהלכתי לישון באותו ערב, הרגשתי בטוח שאני מסתכל להתעורר לפחות אחד, אם לא שניים, אווזים מתים.

למחרת בבוקר שמעתי את בעלי אומר לבת שלנו שהוא הולך לבדוק את האווזים. הקמתי את עצמי מהמיטה והתלבשתי מתוך מחשבה שעדיף שאהיה חלק מכל תוצאה שהוא ימצא. כשהגעתי למטבח, הוא עבר דרך דלת הזכוכית ההזזה שלנו ואמר, "אני לא יודע כמה אום מאנה פאדם המםאמרת, אבל זה בטח עבד. האווזים בסדר." מיד רצתי לשם והם אכן הצליחו מאוד. לאחד עדיין היה צליעה אבל לא עמל יותר על נשימה והשני נתקל בדברים כשניסה להסתובב בלול עם עין אחת בלבד. מה ההשפעה שהייתה לקריאה אני לא יכול לדעת, אבל אני יודע שאני אסיר תודה על כך שהאווזים שוב עומדים על רגליהם. כשמצבם השתפר, לקחתי אותם לוטרינר שרשם אנטיביוטיקה ונוגדת דלקת כדי לעזור להם בדרך להחלמה מלאה.

במהלך הימים האחרונים, מכיוון שלקח לי זמן לעבד את החוויה הזו, ראיתי כמה דברים שהפתיעו אותי. ראשית, וזה כנראה היה הדבר שהכי קשה לי להאמין בו למרות שחוויתי את זה, לא נשאתי רצון רע כלפי הג'ק ראסל טרייר. כן, כשהיה בידי אותו אחרי שהוא בדיוק פגע בגוזלי, כעסתי עליו. עדיין הדבר היחיד שחשבתי באותו זמן היה לשמור על אחיזה טובה כדי שהוא לא יוכל להגיע אליהם שוב. לא הייתה לי שנאה או רצון בנפשי לפגוע בו בכלל.

ביום שהוא תקף את האווזים, לקחנו את הטרייר לאגודת ההומאנית. בעלי הציע לקחת אותו אבל איכשהו ידעתי שאני חייבת להיות חלק מהתהליך הזה. כשהסברנו את המצב לאנשים שלקחו את הכלב - כולל זה שהוא כנראה הרג שני אווזים - ליטפתי אותו ואמרתי לו שסלחתי לו. הודעתי לו שהבנתי ולא האשמתי אותו שהוא מי שהוא. אני חייב לומר שהייתי ועדיין אסיר תודה להפליא על החמלה הספונטנית שעלתה ללבי/מחשבתי באותו רגע בשל תורות הדהרמה שהיה לי המזל הגדול לקבל ממני. מדריכים רוחניים והתרגול הרציני אבל לפעמים לא עקבי.

התבוננות נוספת שערכתי כעבור זמן מה הייתה קשורה למה שהשפיע עלי כשהחלטתי איך להגיב למצב ההרסני של האווזים. הסתכלתי על הבחירה שעשיתי לפני שנים עם ליידי ועל הבחירה שהייתה לפניי כשהאווזים הותקפו. בשני המקרים ראיתי יצורים חיים שאהבתי סובלים סבל מדהים. אבל האם הסבל שלהם היה זה שבעצם הודיע ​​על הבחירות שלי? לא, לצערי זה היה שלי. הבנתי שבסופו של דבר הקושי שלי לראות את אלה שאני אוהב סובלים הוא שעמד מאחורי החלטתי להרדים אותם.

עם ליידי סיימתי את הכאב שלי באופן מקובל, אבל אני עדיין חי עם החרטה על קבלת ההחלטה לשים קץ לחייו של יצור חי אחר לפני שהיא הייתה מתה באופן טבעי. עם האווזים, בחרתי לחיות עם הכאב. אמנם התוצאה עם האווזים אכן הייתה חיובית, אבל עכשיו אני יודע שלא משנה מה קרה, הבחירה לא לקחת חיים, גם כשהמוות נראה קרוב, היא בחירה שאני יכול לחיות איתה בקלות רבה יותר בטווח הארוך. אחד מחברי הדהרמה הזכיר לי שייתכן שהבחירה הזו הייתה טובה יותר גם לאווזים. כל עוד אין לי את הכוחות של ראיית הרוח לדעת אם הם ייוולדו מחדש בלידה מחדש של מזל, שליחתם לחייהם הבאים מוקדם יותר עשויה למעשה להכפיף אותם לסבל עז יותר.