אריה הגאווה

• גאווה מבוססת על השקפה חזקה של עצמיות
• פנייה אל החוכמה שלנו שתעזור לנו להתגבר על הגאווה
• פיתוח ביטחון עצמי פנימי כדי לנטרל גאווה

שמונה הסכנות 01: אריה הגאווה (להורדה)

חשבתי להתחיל לעבור על הטקסט על שמונה הסכנות שטארה מגינה עלינו מפניהן. לעתים קרובות הם מתרגמים את זה כ"שמונה פחדים", אבל "פחד" אני מוצאת מילה מאוד מצחיקה. אני חושב שעדיף לומר את שמונה הסכנות.

נתחיל עם הראשון, נתקדם. זה מ קישוט כתר לחכמים, שיר הלל לטארה שהולחן על ידי Gyalwa Gendun Drup, הראשון הדלאי לאמה, לאחר שסיים א מדיטציה לסגת על טארה. אז הוא כתב את הטקסט הזה.

הפסוק הראשון הוא על אריה הגאווה. אתה יודע, כמו העניין של MGM. גררררר. אז זה אומר:

מגורים בהרים של השקפות שגויות של עצמיות,
נפוח עם להחזיק את עצמו מעולה,
זה תופס יצורים אחרים בבוז:
אריה הגאווה - נא להגן עלינו מפני הסכנה הזו!

אם אנו רואים את טבעה של טארה כטבעה של החוכמה אז החוכמה תגן עלינו מפני גאווה, לא? כי גאווה - או לפעמים זה מתורגם כהתנשאות או כיהירות - זה מבוסס על השקפה חזקה מאוד של עצמיות, כמו שכתוב כאן בפסוק. אז זה מבוסס על האחיזה העצמית המדהימה הזו: יש אותי. אני. ובעיקר התחושה הזו של להיות הקונטרולר.

ישנם סוגים שונים של גאווה, וסוג אחד נקרא "התנשאות של אני". אני אוהב את המונח הזה, כי הוא כל כך מתאר את זה. ההתנשאות של אני. איך אנחנו מרגישים מתנשאים רק בגלל שאנחנו חושבים שאנחנו קיימים: אני הנני. זו התנשאות, לא? ולכן הטבע של טרה הוא חוכמה, זה הולך להתגבר.

כשאנחנו אומרים, "טארה, בבקשה תגן עלינו מהפחד הזה," זה לא שטארה תסתובב ותוציא את כל הגאווה מהמוח שלנו... האם זה לא יהיה נחמד? [צחוק] אבל לא ככה זה קורה. כאשר אנו פונים אל טארה אנו פונים, למעשה, אל החוכמה שלנו: נא להגן עליי מפני הסכנה של התנשאות, של יהירות.

זה מבוסס על זה השקפה שגויה של עצמיות, זה קיים בעצמו עצמי. זה נפוח, מחזיק את עצמו מעולה.

כשאנחנו משווים את עצמנו לאנשים שאנחנו טובים מהם, אנחנו טובים מהם. כשאנחנו משווים את עצמנו לאנשים שווים, אנחנו עדיין קצת יותר טובים. כשאנחנו משווים את עצמנו לאנשים טובים מאיתנו, אז אנחנו טובים כמעט באותה מידה ובקרוב נהיה טובים יותר. אז רק החשיבות העצמית המדהימה הזו.

אבל יש סוג אחד של יהירות שפועלת בצורה הפוכה. זו היוהרה של: "אני הכי גרוע". היוהרה של האשמה עצמית ו"אני כל כך גרוע שאני יכול לגרום לכל העניין להשתבש." "למה זה לא עובד? זה בגלל אותי. אני מטבעי ראוי להאשים, מלא בושה, חסר ערך..." זו סוג של יהירות, לא? אם אני לא יכול להיות הכי טוב, אני הכי גרוע. אבל אני מיוחד.

זה גם תופס יצורים אחרים בבוז. זו תמונה מאוד חיה, לא? אבל זה מה שהמוח שלנו עושה כשהוא מלא ביהירות. רק בזלזול, תופס אותם. "אתה לא תחשוב שאתה טוב כי אני הכי טוב." אבל אנחנו עושים את זה עם הבעה כל כך יפה על הפנים שלנו. אנחנו נראים כל כך מתוקים. "אה, אני לא מתנשא. אני רק אומר לך מה טוב בשבילך." אנחנו מנסים ולשלוט, אנחנו מנסים ולשלוט. ולמה אנחנו בעניין הזה? למה אנחנו מתנפחים כל כך, חושבים שאנחנו עדיפים? כי אנחנו באמת לא מאמינים בעצמנו.

כי מי שיש לו באמת ביטחון עצמי לא צריך להתנפח. זה כשחסר לנו ביטחון עצמי אז אנחנו קצת יוצאים לשם ועושים את עצמנו לעניין גדול.

אני זוכר שפעם אחת צפיתי בקדושתו בכנס - זה היה לפני שנים רבות. הוא היה בפאנל של מומחים והם דיברו על משהו וכל שאר הפאנל הסתכלו אל הוד קדושתו ואמרו, "נו, מה אתה חושב?" אתה יודע, סוג של, "מה התשובה? אתה אלוהים, תן לנו את התשובה." וישב שם קדושתו ואמר: "לא יודע". וזה כאילו הקהל שתק. "איך אתה יכול להיות מומחה ולומר שאתה לא יודע?" הוא אמר, "אני לא יודע." ואז הוא פנה לכל שאר האנשים בפאנל ואמר, "מה אתה חושב?" וזה כמו, "וואו. מעולם לא ראינו מישהו עושה את זה לפני כן כשהוא אמור להיות האדם עם כל התשובות". והבנתי, אתה יודע, למה הקדושה שלו יכולה לעשות את זה? כי אין לו צורך פנימי להרשים אנשים אחרים, והוא לא צריך להוכיח את עצמו – לאנשים אחרים או לעצמו – כי יש לו ביטחון עצמי. כשאנחנו לא מאמינים בעצמנו אז אנחנו תמיד מנסים להוכיח את עצמנו למישהו אחר. תמיד מנסה להראות למישהו: תראה, אני טוב, אני שווה, אני יכול לעשות את זה. אבל מתחת אנחנו כמו ילד קטן שהולך, *רחרח לרחרח* "בבקשה תגיד לי שאני טוב. ואם לא, ובכן, אני פשוט אשתלט ואדחוף לך את זה לגרון בכל מקרה." זה לא עובד כל כך טוב כאסטרטגיה. אני חושב שהדבר האמיתי הוא לפתח את הביטחון העצמי הפנימי שלנו.

גאווה עולה בכל מיני דרכים שונות. לפעמים אני צופה ואנשים ישאלו שאלה של דהרמה ואז הם לא מקשיבים לתשובה. הם רק רוצים לשאול את שאלת הדהרמה ולהיראות חכמים בשביל לשאול את שאלת הדהרמה. או שהם לא באמת סומכים על התשובה שהם מקבלים. זה כמו: "האדם הזה באמת לא יכול לדעת כלום. אני חושב שהדעה שלי היא הטובה ביותר."

אני לא אומר שתלך לכיוון השני ופשוט תאמין לכל מה שאתה שומע, זה לא חכם. אתה מקשיב לעצות, אתה מקשיב לתורות. אבל אנחנו צריכים להיות עם ראש פתוח שמוכן לשנות את הרעיונות שלנו. כי אם אנחנו נתקעים ומאוד עקשנים לגבי הרעיונות שלנו אז, "אני צודק. הרעיון שלי נכון," ובכן, איך זה יועיל לנו? במיוחד אם הרעיון שלנו אינו הנכון. ואז אנחנו ממש נתקע.

זה כל העניין מאחורי הדיון, האם יש לך רעיון אבל אתה גם פתוח לתקן אותו. אתה לא מגן על רעיון רק בגלל שהוא כן שלי. "הרעיון שלי. הדרך שלי לעשות דברים. אנחנו חייבים לעשות את זה בדרך הזו, והדרך של כולם שגויה." אז זה לא עובד כל כך טוב.

העניין הוא שעלינו לדאוג לשחצנות שלנו, להתנשאות שלנו, לגאווה שלנו. קל מאוד להיזהר מהיהירות של אנשים אחרים. אנחנו יודעים מי יהיר. אנחנו גם יודעים מי כועס, מי צמוד, מי מקנא. אבל זה לא משנה, מי עוד. יש לנו - את כל הסכנות האלה שהולכות לצאת בתפילה הזו - יש לנו את כולן. אז אנחנו צריכים להסתכל לתוך עצמנו ולראות.

עכשיו אני מקווה שכולכם תקשיבו לי! [צחוק]