הפחתת יהירות, טיפוח ענווה

• להיות שחצן בדהרמה יכול להפוך למכשול ללמידה
• היתרון בתרגול ענווה

שמונה הסכנות 02: הגאווה נמשכה (להורדה)

אוקיי, אז אנחנו עדיין מדברים על יהירות, גאווה, יוהרה...

אז יש הרבה דברים שונים שאנחנו יכולים להתנשא לגביהם:

• המראה הפיזי שלנו.
• הכוח הפיזי שלנו.
• היכולת האתלטית שלנו.
• האינטליגנציה שלנו.
• כמות הידע שיש לנו.
• כשרונות מיוחדים יש לנו, מוזיקליים או אמנותיים.
• מיומנויות מיוחדות: עבודה עם מחשבים או מכונות או בישול...

אתה שם את זה, אנחנו יכולים להתגאות בזה. בסדר?

זה לא קורה רק בקריירה הרגילה שלנו או בחיים הרגילים שלנו, אלא גם בדהרמה. כשאנשים מגיעים לראשונה לדהרמה הם בדרך כלל צנועים למדי כי הם לא יודעים הרבה. אבל אז כשהם היו קצת בסביבה, הם מקבלים קצת - סוג של - "הו, אני אראה לך את הדרך. אתה לא יודע איך לעשות את זה? ובכן תן לי לספר לך כי זו הדרך שבה אנחנו עושים את זה." אתה יודע? ואנחנו יכולים להיות ממש מתנשאים בדהרמה, לחשוב שאנחנו יודעים הרבה, השגנו הרבה, אנחנו מאוד בקיאים ולכן אנשים אחרים צריכים להסתכל עלינו, הם צריכים לכבד אותנו, הם צריכים לשים אותנו בשורה הראשונה. זה קורה עם נזירים. "הו, הוסמכתי יותר ממך, תסתלק ממני." [צחוק]

למעשה, זה ממש מתוק. בדרך כלל בתורות גדולות אתה תמיד מכיר את הנזירים החדשים כי הם הולכים לשבת בחזית. הם לא יודעים שהם אמורים לשבת מאחור. [צחוק]

אנחנו יכולים להתנשא על כל דבר, ואתה שם את זה. זה משהו שבאמת צריך להיזהר ממנו. כי יהירות היא מכשול גדול ללמידה. כי אם אתה יודע הכל אז המוח שלך לעולם לא פתוח ללמוד עוד משהו. אז לטיבטים יש אימרה ש"אף עשב לא צומח על ראש ההר, הוא גדל רק בעמק". אז אדם שמחשיב את עצמו (או את עצמו) גבוה מאוד לא יכול ללמוד כלום, הוא רק הסלע הסלעי בראש ההר ולא העמק השופע והפורה שבו דברים יכולים לצמוח.

לכן אנחנו עושים הרבה תרגול של השתטחות. זה לעשות אותנו צנועים. כלומר, זה מראה כבוד ל בּוּדְהָא. זה גם מטהר. אבל זה גם תרגול של ענווה, לזכור שאנחנו משרתים של יצורים חיים אחרים. וכל עוד מוחנו מלא בבורות, כעס, ו התקשרות אין ממש על מה להתנשא.

כי גם אם תהיה לנו לידה מחדש טובה עכשיו, אם ניצור הרבה שליליות קארמה אז יש לנו לידה מחדש גרועה בעתיד, אז מה יש להתנשא? קצת סטטוס או מה שיש לנו כרגע לא אומר הרבה. זה רק מצב זמני שנוצר מסיבות ו תנאים.

אותו דבר לגבי חיי אדם יקרים. אין מה להתגאות בו, זה משהו שצריך להשתמש בו בחוכמה כי זה לא יהיה לנו הרבה זמן.

כאשר ב ספק זה טוב להיות צנוע. עד כמה שזה מנוגד למערכת האמריקאית, שבה מלמדים אותנו כאן לשיר את התהילה שלנו. אנחנו לא? אתה יודע, אתה נכנס לראיון עבודה, אתה אף פעם לא אומר שאתה לא יכול לעשות כלום. גם אם אתה לא יכול. זה, "טוב, יש לי קצת ניסיון בזה." (מה זה?) אבל אתה מבין, קשה לנו כל כך - והמערכת מצפה שפשוט נדע הכל, או שנעמיד פנים שאנחנו יודעים הכל.

אני זוכר שפעם הייתי עם צעירה שהגישה מועמדות לקולג' והיא נאלצה לכתוב חיבור על עצמה, ועודדתי אותה לכתוב לא רק את התכונות הטובות שלה ומה שהיא אוהבת, אלא גם את החולשות שלה. והאדם הזה היה מאוד כועס עליי. וכך גם ההורים. זה כמו, "איך אתה מעז להגיד את זה?" וחשבתי, אתה יודע, אם אקבל בקשה ממישהו שמדבר בכנות על עצמו, אז אני אשים לב לזה ואהיה נוטה יותר לבחור את האדם הזה מאשר מישהו שמנסה למשוך את הצמר על עיניי. . או מישהו שהוא לגמרי מנותק מעצמו וחושב שהוא מצויין והכל. אבל ראיתי מהר מאוד שלא כולם חולקים את הדעה הזו לגבי מי הם יבחרו.

אבל אם אתה נמצא הרבה בדהרמה - וזה משהו שאתה באמת רואה בתרבות הטיבטית - סוג של מלמדים אותך להיות צנוע, מלמדים אותך לא להתרברב, וכן הלאה. אז זה יתרון להיות במקום שבו סוג כזה של יחס מעודד, ולא הגישה: "הנה אני".

זה לא אומר לאבד את הביטחון שלנו. זה לא אומר להסתיר את התכונות שלנו. אם אנחנו יודעים משהו, אם יש לנו יכולת כלשהי, אנחנו צריכים לומר זאת. אבל זה שונה לגמרי מאשר להגזים בתכונות שלנו ולהפוך את עצמנו ליותר ממה שאנחנו. אבל אנחנו צריכים לומר אילו יכולות יש לנו, כי אנחנו רוצים לעזור ליצורים חיים. ואם לא נגיד להם מה אנחנו טובים בלעשות, הם לא יכולים לבקש מאיתנו סוג מסוים של עזרה.