הֲפַכְפַּך

עזבתי את הבית בשנות העשרה המוקדמות שלי כדי למצוא את עצמי. נסעתי מביתי ספרינגפילד, מיזורי, לניו יורק, בוסטון, לוס אנג'לס ולכל מקום ביניהם. למדתי תיאולוגיה מדתות מרכזיות שונות במהלך מסעותיי. התפללתי לישו, מרים, משה, אלוהים, מוחמד, אללה, קרישנה והלכתי עד לתפילה ללוציפר הידוע לשמצה. לא ידעתי אז מה אני מחפש. ידעתי שזה משהו שאבין רק כשאמצא אותו. התעסקתי בסמים מכל קטגוריה במשך כמה שנים אבל לא הייתי מרוצה בנשמתי. ניסיתי צורות שונות של מיניות (הטרוסקסואל, דו, הומוסקסואלי) כדי לפייס את הקונפליקט הפנימי שהיה בליבי מילדות. הכל היה ללא הועיל.

במהלך ביקור בביתה של אמי בספרינגפילד, היא אומרת לי, "לא משנה לאן תלכי, הנה אתה." זה השפיע עלי בצורה הכי עמוקה ועדיין עושה. זמן לא רב לאחר מכן, התמקמתי בעיר הולדתי כדי להיות אני (עדיין לא היה לי מושג מי זה). כל כך השתדלתי להיות משהו בכלל. אז הסתפקתי בדוחף סמים קטנוני. זה נמשך כמה שנים עד שמכרתי לשוטרים. "מלחמה ארורה בסמים," חשבתי.

עכשיו אני יושב בכלא, קיבלתי 10 שנים בשנת 2001. עברו 3 שנים מאז שהפכתי לפרישות וללא סמים (חזרתי מדי פעם). אבל מצאתי את עצמי. רק כשהפסקתי לחפש והפסקתי לנסות למצוא את עצמי, הגיח הטבע האמיתי שלי. עכשיו כשאני מרגיש עצב זה לא בגלל מה שאיבדתי כשבאתי לכלא. זה עבור האהובים שצריכים להיות לבד, אלה התלויים בי לאהבה. זה לילדים בלי הורים ובלי מספיק אוכל. זה בשביל הבריון שלעולם לא יידע שלום אמיתי. זה עבור האנשים המדוכאים בעולם; זה לאלה שהזילו דמעות של סבל.

להיות בודהיסט בכלא קשה לי. יש פעמים שאני רוצה לרסק את פניהם של אנשים בגלל דברים שהם אומרים ועושים, אבל אז אני אומר לעצמי פשוט לקבל אותם כמו שהם. אני מנסה להבין את הסבל והכאב שלהם. אני מנסה לראות את הדברים מנקודת המבט שלהם. ולפעמים כשאני רואה את העולם מנקודת המבט שלהם אני מרגיש את העצב הגדול הזה, והחמלה גוברת על הצורך לרסק אותם.

בחור גנב את ספר הכתובות שלי ורשם את כל הכתובות של האנשים שלי. גיליתי, ונדרש כל מה שיכולתי לגייס כדי לא להכניס את הברך שלי לצד הגולגולת שלו. עשיתי החלפת תא בערך שעה אחרי שגיליתי את זה. אחרי שעברתי דירה עברה לי מחשבה. הבחור הזה בטח מאוד בודד. חשבתי איך זה חייב להיות להיות לגמרי לבד בעולם, לא רק בעולם אלא גם בכלא. אני עדיין מרגיש עצוב כשאני חושב על זה. לא קיבלתי הרבה תמיכה בהחלטה שלי לא להגיב באלימות, אבל שוב, אני לא צריך עוד הצבעות אמון כדי לעשות מה שנכון יותר.

מוסר ההשכל של הסיפור הארוך והממושך הזה הוא:

1. לא משנה לאן תלך, הנה אתה.
2. כדי למצוא את עצמך, תפסיק לחפש. זה יצוץ מבפנים.
3. כדי לתרגל חמלה נדרשת מסירות ונחישות.

ברצוני להודות ל-AK על הספרים הבודהיסטים שנתן לי בשנת 2001 שהובילו אותי בדרך לחופש אמיתי.