סטייטוויל

לפני כמה חודשים, ללא כל אזהרה, הועברתי לפתע מכלא פונטיאק, שבו הייתי כ-22 שנה, למרכז הכליאה סטייטוויל. אכן יש הבדלים בולטים בין השניים. סטייטוויל הוא בית סוהר הרבה יותר גדול, מרשים יותר, ויש לו חומה ענקית המקיפה אותו. הוא נבנה אחרי פונטיאק, אבל הוא מידרדר מאוד ונראה ישן יותר. האווירה כאן שונה מאוד, כאילו היא תקועה בזמן אי שם בשנות ה-1960. זו תחושה מוזרה.

למרות שאני מרגיש בנוח יותר מאשר כשהגעתי לכאן לראשונה, אני תמיד אשאר זהיר פשוט כי זה סטייטוויל, מתקן עם היסטוריה ארוכה וידועה לשמצה של אלימות, התעללות ומוות. סטייטוויל הייתה פעם היהלום שבכתר במערכת הכלא של אילינוי, עם בית התאים הגדול בעולם ובתי התאים העגולים היחידים בעולם, ביתם של רבים מהגנגסטרים והמאפיונרים של שיקגו של שנות ה-1920 וה-1930 ומנהיגי כנופיות הרחוב ואינספור חברי כנופיות משנות ה-80. ושנות ה-90. זה המקום שבו ג'ון וויין גייסי ורבים אחרים הוצאו להורג (כרגע אני גר בבית המוות הישן, "יחידת X."). סטייטוויל שימשה גם בסרטים הוליוודיים רבים. זה מקום שצריך להרוס ולהרוס את האדמה כדי שלא יישאר ממנה זכר. זה מקום שאנשים מגיעים אליו, ולעתים קרובות הם אף פעם לא עוזבים אותו בחיים. אני מאמין שתהיה לך הבנה ממקור ראשון כשתבוא לראות את המקום הזה בעצמך.

ת'בטן צ'ודרון המכובד: הלכתי לסטייטוויל לתת ל-RL את בודהיסטווה נדרים ביולי 2004. נדרשו עשר שיחות טלפון לשני כמרים ושליחת מסמכים שלי בפקס פעמיים כדי לארגן את הביקור.

הכומר השני היה תכשיט במערכת הכלא הנוראה הזו. הוא דאג שהקפלה תהיה שקטה לקראת הטקס ואפילו הפעיל את המזגן לפני הגעתי כדי שנוכל לשבת בחדר הזה בלי חלונות. הוא חייך לאנשים - לא רק לצוות אלא גם לאסירים - וכששאלתי אותו על הגישה האופטימית שלו בסביבה מהרגיל גורמת לעובדים ולתושבים להיות מדוכאים וקשוחים כאחד, הוא השיב שהוא מסרב לתת לסביבה להשפיע עליו לרעה. בשורה התחתונה הוא ראה בכולם בני אדם הראויים לכבוד.

הוא אמר שאני הכמורה הבודהיסטית הראשונה שנכנסה לכלא ושאל אם אהיה מוכן להתחיל קבוצה. גרתי רחוק, לא יכולתי לקבל, כמה שהייתי רוצה.

התחושה בסטייטוויל הייתה קשה. כשהלכנו אל הקפלה, חלפנו על פני כלובים במסדרון ובתוכם בני אדם. האינסטינקט שלי הוא לחייך לאנשים, ואני עושה את זה בכל הביקורים בכלא, אבל הפעם תהיתי אם חיוך לבני אדם בכלובים מתאים. האם הם יקבלו את זה כמחווה של ידידותיות שזו הייתה, או שהם יכעסו, חושבים שאני בז להם במצבם המשפיל? לא הייתה לי דרך לדעת.

נותן את בודהיסטווה נדרים לשאפתן בודהיסטווה באלה תנאים הרגיש כמו סתירה ישירה לקיום המחזורי. זה שחה במעלה הזרם עם ביטחון ותקווה. זה היה הכרזה על הבלתי מנוצח של טוב האדם. אני מעריץ את הגישה של RL ואני אסיר תודה על כך שהתבקשתי לעודד אותה.