השקפות עולם
מאת BT
אנשים כלואים 
על התגברות על כעס 
פבואר 20, 2006 
חשבתי על כמה מהר אנחנו יכולים להיות אלימים. אחוז גדול מהזמן זה על משהו טריוויאלי. אנו מניחים תנוחה שאנו מאמינים שאנו אמורים לשמור עליה. אם מישהו חושף חריץ בשריון שלנו או אם בטעות נתנו למסכה שלנו להחליק, אנחנו מיד נעשים עוינים ומתגוננים. חשבתי על זה לראשונה לפני כמה ימים. שני מקרים גרמו לי להסתכל על איך אנחנו רואים דברים.
אחד מהם היה חטיפתה ורציחתה של הילדה בת ה-11 בפלורידה. כמעט כולם היו עצובים על אובדן חיים צעירים כל כך. חבל שהיא (ומשפחתה) לקחה מהם כל כך הרבה. עם זאת, העצב והחמלה שלנו מוצגים כזעם. במקום להתפלל עבור הילדה הקטנה ומשפחתה - אנו מבקשים תגמול ונקמה מרוצחה. אנחנו כבר לא מתמקדים בחפותה - אנחנו רואים רק את אשמתו. אף אחד (אני מדבר עלינו בפנים) לא דיבר עליה או על הרגשות שהטרגדיה הזו הביאה. כל מה שאנחנו מדברים עליו זה כעס ומה (ואיך) היינו רוצים לעשות או לראות שנעשה לאיש הזה שגנב את חייה. אני לא מראה כלפיו סימפטיה (אני מניח שאני לא כל כך רחוק בתרגול שלי). מה שאני אומר הוא למה כל כך קל לנו להראות את שלנו כעס מאשר להראות אהבה?
האירוע השני הוא דוגמה. הילדה הקטנה שנולדה עם שני ראשים מהרפובליקה הדומיניקנית. כולנו עקבנו אחרי הניתוח שלה ושמחנו כשהיה נראה שהיא הולכת להתאושש יפה. כשהיא מתה היינו עצובים באמת. לא היה בחור רע. אין לנו את מי להאשים. אימצנו את הרגשות שלנו כי לא היה לנו על מי להפנות אצבע. לא היה צורך שנהיה קשים או מרושעים. (מה? מישהו היה אומר שהוא שמח שהיא מתה? לא!) אני פשוט חושב שזה מוזר איך אנחנו מתנהגים לפעמים.
אנשים כלואים
אנשים כלואים רבים מכל רחבי ארצות הברית מתכתבים עם הנכבד תובטן צ'ודרון ועם נזירים ממנזר סרבסטי. הם מציעים תובנות נהדרות לגבי האופן שבו הם מיישמים את הדהרמה ושואפים להועיל לעצמם ולאחרים אפילו במצבים הקשים ביותר.
